משהו רקוב בממלכת סטארק

ובהמשך למזמור שהקדשתי לסדרה משחקי הכס, אני חייבת להודות שאני קצת מופתעת מהצלחתה הגורפת הן בקרב המבקרים והן בקרב הצופים. אמרתי קצת? התכוונתי למאוד.

כתוצאה מכך, גם מותה של אחת מהדמויות הראשיות (לא אזכיר מיהי, לטובת אלו שעדיין לא צפו בסדרה) לא השפיע עליי כהוא זה. הדמויות בסדרה כל כך לא עמוקות, כל כך שטחיות, שלא הצלחתי להיקשר ולו לאחת מהן; החלוקה היחידה שהצלחתי לעשות היא בין אלה שמעצבנות אותי פחות לבין אלה שמעצבנות אותי יותר. בסיפור רחב יריעה מעין זה, אין כנראה מקום לפיתוח הדמויות, ולכן השתמשו יוצרי הסדרה בטריק הפשוט ביותר: כל דמות אופיינה באמצעות תכונה אחת, סוג התנהגות אחד, "שטיק" אחד. ופה בדיוק מתחילה הבעיה. משהו שם פשוט לא עובד.

שלא לדבר על כך שהכול מתוק מדי, נקי מדי, אמריקאי מדי. ולמרות שמדובר באנשים שאמורים להיראות אמיתיים, השחקנים שנבחרו לתפקידים השונים נוטים להיות בצד היפה של הספקטרום. מלכודת שיניים ישרות של ממש. אפילו האלימות – למרות הבוטות שלה – טהורה מדי. ולכן כל הסיפור מתחיל להזכיר לי חלק מההפקות המושקעות של ערוץ "הולמרק": מיקומים מרהיבים, תלבושות יפהפיות ועלילות קלושות לחלוטין, שמשתמשות בקונבנציות קולנועיות נדושות ובמניפולציות הרגשיות הזולות ביותר.

ולא הזכרנו עוד את סצינות הסקס הלוהטות והבחורות העירומות הרבות המופיעות בסדרה (הערה: ח"ח למלהקים שהצליחו למצוא את השחקניות/דוגמניות האחרונות שלא הגדילו את החזה). הכול לשם האמנות, כמובן, למרות שבחלק מהמקרים, אפילו אני כבר הייתי נבוכה; לדוגמה, סצינת מין בין שתי נשים, שכל קשר בינה לבין העלילה מקרי בהחלט.

אני לא יכולה שלא לחשוב על הסדרה (הנוראה) שושלת טיודור, שאיכשהו הצלחתי לצלוח את העונה הראשונה שלה. שם בכלל לא היו דמויות, אלא קריקטורות מגוחכות וחלוקה גסה וברורה בין הטובים לרעים. ניסיתי לזכור חסד נעורים לחלק משחקני הסדרה (כולל השחקן הראשי), אך התסריט הגרוע, שנראה כאילו פותח על-ידי מיטב כותבי הטלנובלות, לא הותיר בי ספק: מדובר בזבל טלוויזיוני של ממש.

למרבה המזל, לעיתים מגיעה לטלוויזיה סדרה טובה. אמרתי טובה? התכוונתי למצוינת. גם כאן מדובר בעלילה המתרחשת בעבר, אם כי הפעם לא הלכו רחוק במיוחד. אימפריית הפשע סוקרת את מעלליו של גנגסטר בניו ג'רזי של תחילת המאה העשרים. בדומה לסדרות שלעיל, גם היא כוללת דמויות רבות מספור. אך בשונה מהן, כל דמות מייצגת אדם אמיתי, על כל חולשותיו וחסרונותיו, שמצליח לעורר בצופה אמפתיה. גדולתו של יוצר הסדרה, מרטין סקורסזה (במאי שאת רוב עבודתו בשנים האחרונות דווקא איני אוהבת), היא בכך שהצליח להפיח רוח חיים בדמויות המבצעות מעשים נתעבים על בסיס יומיומי. לא פעם ולא פעמיים עלו דמעות בעיניי בעת צפייה בסדרה. לשם ההשוואה, לא הרגשתי דבר בעת הריגתה של הדמות הראשית בסדרה משחקי הכס, ורק קיוויתי שעוד דמויות נוספות יילכו בדרכה. ועדיף כמה שיותר מהר.

פורסם בקטגוריה טלוויזיה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

13 תגובות בנושא משהו רקוב בממלכת סטארק

  1. מאת דיגו‏:

    למה את רואה את זה אם את כ"כ סובלת?
    העבירי ערוץ / קראי ספר טוב / לכי לים / לכי לפארק / נגני על משהו / צרי משהו / התחילי פרוייקט / מצאי עבודה…

    יש כל כך הרבה דברים לעשות וכל כך מעט זמן.
    למה לבזבז אותו על עונה שלמה של "סדרה נוראה"?

    נ.ב.
    אני בעד לבזבז זמן לפעמים (כמו למשל לצפות באיזו קומדיה אידיוטית), אבל לא הייתי רוצה לחיות את כל חיי בתוך הקומדיות האלה.

    • מאת זרש‏:

      שאלה טובה. הרבה מחבריי שקראו את הספרים אמרו לי שכדאי להתמיד, כי הסיפור מעניין.

      נשאר עוד פרק אחד לעונה הנוכחית. אני מאמינה שאצפה בו, אבל אני לא חושבת שאפנה זמן לעונה השנייה.

    • מאת דיגו‏:

      דרך אגב
      האסוציאציה הראשונה שעלתה בראשי כשקראתי את הכותרת היתה כתבה על הרקבון וריב השכנים במגדלי you, שעוצבו ופומפמו ע"י פיליפ סטארק…

  2. מאת קובי‏:

    תיארת יפה את תחושותי בקשר לסדרה.
    אני בדיוק צופה מחדש ב"סמויה", איזה הבדל.

  3. מאת aya‏:

    אויש, אני אסתכן בלהישמע כמו מיסיונרית ואנסה שוב:

    עזבי את הסדרה ותקראי את הספרים! (אני מוכנה להשאיל לך בשמחה את העותקים שלי – המייל שלי מופיע אצלך). היא פשוט תקלקל לך. כי כל מה שאת מתארת הוא בדיוק הפוך ממה שהופך את הספרים האלה למושלמים כל כך.

    הדמויות עגולות לגמרי, אין טובים ואין רעים, ואם לרגע נדמה לך שיש – בא הפרק הבא והופך את היוצרות. כל דמות, ראשית ככל שתהיה, יכולה למות בכל רגע, והכתיבה כל כך שנונה, כל כך חסרה את החשיבות העצמית והרצינות התהומית שמאפיינת את הסדרה, תענוג ממש.

    הקסם שאמור להיות מרכיב מרכזי בעלילות פנטזיה, נמצא בשוליים ממש, הקסם הוא שמועה מהעבר הרחוק, משהו שמזכיר לי תמיד את הדתות של היום. הוא נוכח רק כמנגינת רקע, משב רוח שחולף מדי פעם בין הפרקים.

    הבעיה בלעבד ספר כזה לסדרת טלוויזיה היא, שהספר מדלג בין עלילה חיצונית כפי שהיא משתקפת מבעד לעיני דמויות שונות וכולל את המחשבות והרגשות שלהן. הסדרה מוכרחה להתרכז בעלילה החיצונית ובכך מאבדת חלק ניכר מסוד הקסם של הספר הזה ומרדדת אותו לכדי מלחמות ודפיקות ותפאורה נוצצת. גם הסקס שבסדרה מתואר בצורה יותר מגוחכת מבוטה, רחוק מלהיות סקסי. הוא סוג נוסף של אלימות. נשים בכלל בעולם הזה הן זונות או נסיכות וגם הנסיכות הן בדרך כלל זונות עם כתר. תיעוד די מדויק הייתי אומרת של מעמד הנשים לאורך ההיסטוריה.

    ועוד מילה אחת: הדמות של טיריון הגמד, היא אחת הדמויות המרתקות, המצחיקות והמורכבות ביותר שנכתבו אי פעם בספר פנטזיה כלשהו.

    ~נושמת לרווחה~

    • מאת tallyco‏:

      תודה שאמרת את מה שרציתי להגיד

      • מאת ניקי‏:

        מה שאיה אמרה (כולל להשאיל לך את הספרים אם את מעוניינת). לא ראיתי את הסדרה מעבר לפרק השני, אבל הספרים כל כך כל כך כל כך טובים, מתיאורי האוכל ועד לקלילות האיומה שבה הוא הורג את הדמויות האהובות עליי ביותר (כמעט באתי להשוות אותו לאלוהים…). עזבי את הסדרה – קראי אותם. ואת משחקי הרעב, שונה מאוד אבל מעולה גם כן.

  4. מאת דיגו‏:

    מה הקשר בין ספר טוב לגירסה טלוויזיונית / קולנועית טובה?

  5. מאת נדב פרץ‏:

    אני ממש לא מסכים.
    כאילו, כן. ויסרייז טארגריין, או נד סטארק, הם דמויות של קו אופי אחד. אבל הם אמורים להיות כאלה.
    להגיד שטיריון לאניסטר, או דנייריז טארגריין, או ליטל פינגר – או אפילו ג'יימי לאניסטר – הם שטוחים? אני לא חושב שאפשר להסיק מהפרק הראשון שבו הם הופיעו לגבי מכלול ההתנהגויות שלהם. לכל אחד מהם יש גם כמה וכמה מאפיינים, וגם התפתחות של אופי. בדיוק ההיפך מדמויות שטוחות.

  6. מאת נתי‏:

    רק סתם עוד דיעה ועניין של טעם – אבל דומני שאת יכולה לחסוך לעצמך את הקריאה. אני דווקא קראתי. בשפת מקור אפילו. וכל מה שתיארת לגבי הגירסה הטלוויזיונית – בדיוק כך הרגשתי ביחס לספרים. לא שחלילה צלחתי מעבר לשניים הראשונים.
    וממש לא ברור לי איך ג'ורג' מרטין השיג לעצמו פרנסה בטוחה לכל החיים ותהילת עולם בקשר לבליל הדליל הזה.
    או מה זה אומר על האמריקאים ו/או קהל חובבי הפנטסיה שהפכו לסידרת קאלט את הסידרה הזו של 'שיר של אש וקרח'. עם האש שלא מתלקחת והקרח שנמס לשלולית עכורה…

  7. מאת pix‏:

    אני די דעת מיעוט בעניין, אבל לא מצאתי את בורדווק אמפייר כסדרה עמוקה. הרגשתי שלקחו את הנוסחה שנעשתה מאוד פופולרית בשנים האחרונות של תקציב גדול+שחזור היסטורי מרשים+גיבור בעל מוסריות מפוקפקת שהוא רשע אבל יש לו גם צד רך וכו'. אולי לפני חמש שנים זה היה עובר, אבל אחרי הסופרנוס ומד מן כל הקונספט מרגיש קצת לעוס, ולא הרגשתי שעשו שם דברים חדשים.
    ואגב, מרטין סקורסזה הוא לא היוצר של הסדרה, הוא רק המפיק וביים את פרק הפתיחה. היוצר הוא טרנס ווינטר שהיה מהכותבים הראשיים בסופרנוס.

  8. מאת biohazard‏:

    א. לגבי אימפריית הפשע, הסדרה כל כך אאיייטטטיייתתת שבקושי צלחתי אותה, וגם
    זה אחרי הרבה fast forward ב MAX . באמת, פשוט שעממומון אחד גדול. אפשר לסכם
    את כל הסדרה בשני פרקים בקושי.

    ב. לגבי משחקי הכס, קראתי את הספרים, ואהבתי מאוד את הסדרה. אולי בגלל הקריאה המוקדמת נהנתי יותר מאדם שלא קרא את הספר. בכל מקרה אני מצפה לעונה 2.

  9. מאת נטלוב‏:

    טוב, אני מסכימה איתך לגבי "משחקי הכס", אבל לא מבינה איך את מוצאת את הדמויות ב"אמפריית הטיילת" אמיתיות?
    הן יותר סימפטיות מאלו של "משחקי הכס" (חוץ מהגמד, הגמד מלך), זה בטוח, אבל אין שם אף דמות שהיא לא סימבול וסמל להיסטוריה. אין לי הזדהות עמוקה עם אף אחד שם, אני מרגישה שאני צופה בייצוג מציאות של "אטלנטיק סיטי בשנות העשרים הסוערות" ולא מרגישה כאילו אני חייה בשנות העשרים באטלנטיק סיטי. אם את יורדת לסוף דעתי.
    הגם שאין חדש תחת השמש. מלבד תקציבי ענק.

    וברוח ההמלצות, אני אומרת נסי סדרות מצוינות באמת, בעיניי – ג'סטיפייד ושובר שורות (בהנחה שאת הסמויה והסופרנוס ראית כבר).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *