לפעמים המציאות באמת מוזרה יותר מכל דמיון (פוסט משותף עם "על הפנים")

בימים אלה מתהווה בפייסבוק קבוצה שנוצרה לצורך ארגון פגישת מחזור של בית הספר התיכון שבו למדתי. חברתי הוותיקה מימי בית הספר צירפה אותי לקבוצה הסגורה של בני כיתתי לשעבר. השמות והפרצופים העלו בי מיד שפע זכרונות מהעבר, כל אחד כואב יותר ממשנהו. ובאקט של מרד (נעורים?) נגד העליצות ששולטת שם, כתבתי את הפוסט הבא:

אני מסתכלת בתמונות ומחייכת לעצמי. אבל יחד עם תחושת הנוסטלגיה יש לי גם צביטה של עצב. שנות התיכון וחטיבת הביניים לא זכורות לי לטובה. הייתי ילדה ביישנית להחריד, ואף פעם לא הייתי חלק מה"מקובלים". אף פעם לא הייתי חלק מהקליקה של מלכות הכיתה. אני מזהה די הרבה שמות ופרצופים בקבוצה, אבל לא יכולה שלא לתהות כמה מכם זוכרים אותי, הילדה הרצינית שישבה בשקט בכיתה וניסתה להיות כמה שיותר בלתי נראית…

למרבה ההפתעה, קיבלתי תגובות חיובות. וגם כמה אנשים שאמרו שהם זוכרים את הילדה הרצינית שהייתי, למרות שהרצינות תמיד היתה ממני והלאה. הם אלה שתפסו אותי כרצינית; הם אלה שחשבו שאני מוזרה; הם אלה שלא הבינו מי אני ומה אני.

היום אני אדם אחר. אין בי טיפת ביישנות, ואני בטוחה בעצמי יותר מאי פעם. אבל אני עדיין לא חושבת שאשתתף בפגישת המחזור. את מה שרציתי – השגתי.

פורסם בקטגוריה הממ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

4 תגובות בנושא לפעמים המציאות באמת מוזרה יותר מכל דמיון (פוסט משותף עם "על הפנים")

  1. פינגבאק: לפעמים המציאות באמת מוזרה יותר מכל דמיון (פוסט משותף עם “צריכה לחשוב על זה”) « על הפנים

  2. מאת יוסי לוי‏:

    אני חושב שרוב האנשים בגילנו (פחות או יותר) הם אנשים אחרים ממה שהיו בתיכון, גם אם חיצונית זה לא ניכר. חבר'ה מהכיתה שלי נפגשים כל שנה בל"ג בעומר, וגם אני הצטרפתי במשך כמה שנים (אם כי עברו איזה 7 שנים מהפעם האחרונה). כלפי חוץ כולם נראו לי (בהתנהגות…) כפי שהיו בתיכון, אבל אני תוהה אם זו לא הייתה הצגה לא מודעת לכבוד המפגש. בעצם, לא נראה לי סביר שהם לא השתנו.
    לפעמים אני מחפש (בפייסבוק, לינקדאין וכולי) חברים מהעבר, ותוהה אם לשמוח או להתעצב על כך שלא מצאתי אף אחד. אולי עדיף לזכור אותם כפי שהיו ולהתרפק על הזכרונות (אם הם טובים). אני מבין למה את לא רוצה ללכת לפגישת המחזור. גם אני לא אלך לפגישה כזו, אם תהיה בכלל.

  3. מאת אלון בעולם‏:

    טוב, לא באמת הייתי חייב להגיב אבל מסתבר שבחרתי שכן גם הפעם.
    רק לומר שאני מאוד מזדהה עם ה"רצינות" וה"חריצות" הלא באמת תמיד קיימות, עם השקט והריחוק והשונות ואי ההבנה של הסובבים בכיתה, עם הטעם ה"מוזר", עם הרצון להיות בלתי נראה שהוא אולי דוקא השאיפה הכמוסה לתשומת לב בלי הצורך להרעיש עולמות שבעיניי הוא מאוס, מעושה, מזוייף ובעיקר טיפשי.
    השינוי לוקח לפעמים שנים ואני יכול היום ממרום גילי (הלא עד כדי כך רם) לזהות את ראשיתו בתיכון (למרות שהצבא נתן את הדחיפה המכרעת בין אם בחרתי בכך ובין אם לאו ולמרות שגם ממנו אני כבר רחוק שנות אור). היו לי אמנם חברים (ביסודי 0, בתיכון ספורים) ועדיין הדיסטנס הזה מאוד חזק. גם היה לי ברור תמיד כמה אני בעצם זקוק לו.
    היום, כמובן, אני אחר, אבל אולי גם לא כל כך אחר (אגב, לא שהייתי מתנהג אחרת בתקופת בית הספר).
    בשנה הקרובה ייתקיימו כנסי מחזרים של בית הספר היסודי וגם החטיבה+תיכון שבהם למדתי. הסיבה שלא אשתתף בהם היא שאיני גר בארץ בשנים האחרונות ולא אהיה בארץ במועדם אם כי אני יכול להמר שהייתי משתתף בשניהם. לא יכול להגיד למה דוקא, אם כי הכיוון ברור כשאני מהרהר בכך. אולי בשביל לקבל את מה שקיבלת בפייסבוק, אולי יש ערך מוסף בלהשיג את זה בעולם האמיתי, אולי בשביל להשוויץ, אולי הסקרנות באשר לאחרים. ההבדל ביכולת הביטוי בין חלק מהתגובות שקיבלת לאחרות היה דוקא מחדד אצלי את ההחלטה.
    אבל זה אני, אני שונה. בדיוק כמו כל אחד אחר (בייחוד מקדשי האינדיווידואליות).

  4. פינגבאק: נשורת « צריכה לחשוב על זה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *