הווה מתמשך

אני חובבת מאוד תוכניות תחקירים וסרטים דוקומנטריים, בייחוד כאלה שמתארים אנשים רגילים במצבים בלתי רגילים.

בזמן האחרון שמתי לב לכך שרוב יוצרי הסרטים הישראליים מתעלמים באלגנטיות מזמן עבר ומשתמשים בזמן הווה בלבד, כנראה לצורך הוספת נופך דרמטי. "היא הולכת בחניון החשוך ולפתע שומעת צעדים מאחוריה. היא מסתובבת ורואה את הרוצח. היא שולפת סכין, מתפתח מאבק, אך הרוצח דוקר אותה בבטנה, והיא מתה."

זה לא נכון מבחינה תחבירית, וגרוע מכך – זה נשמע רע. מאוד. למיטב זכרוני, אילנה דיין פצחה (או שמא פוצחת?) בטרנד הזה, יחד עם "נתראה אחרי הפרסומת" (זה ערוץ 2. זה אף פעם לא נגמר בפרסומת אחת).

עברית קשה שפה.

פורסם בקטגוריה ררר, שגיעות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *