בחנות החדשה של "הלו קיטי" בקניון גבעתיים

(שתי אמהות עם מספר בלתי מוגדר של ילדים מצווחים עומדות בחנות. אחת מהן בוחנת בעיון רב את מכשיר ה-iPhone שבידה תוך נדנוד עגלת התינוק שלפניה בהיסח הדעת)

ילדה א': אני רוצה את זה! (מניפה כוס חרסינה)

מוכרת: ילדה, זה מאוד שביר. בבקשה לא לגעת.

ילדה ב': אני רוצה את זה! (מניפה צלחת)

מוכרת: ילדות, בבקשה לא לגעת.

(הילדות ממשיכות לצווח ולגעת בכל המוצרים שעל המדף. לפתע נופלת קופסה, והמכסה ניתק ממקומו)

זרש (לכיוון האמהות): סליחה, הילדות שלכן שוברות פה דברים בחנות.

אמא: תתעסקי בעניינים שלך!

זרש: זה שהילדה שלך לא מחונכת זה לא הבעיה שלי. (מושיטה לאמא קונדום*)

* טוב, אז לא באמת עשיתי את זה, אם כי זה בער בעצמותיי. זבל כזה כדאי להשריש מהיסוד. מצד שני, אולי אני צריכה לסתום את הפה. שלא ידקרו אותי בטעות.

יום הולדת לקיטי צ’אן (וגם לזרש)

היום לפני 35 שנה, נולדה בלונדון חתולה קטנה ללא פה, שקומתה כגובה שלושה חמישה תפוחים בדיוק. יש לה אחות תאומה – מימי – ומשפחה מורחבת חביבה. ואפילו בן זוג תומך, בשם דניאל.

גם זרש תחגוג בקרוב את יום הולדתה. לה אין אחות תאומה (לרוע המזל), אבל דווקא יש לה פה, ועוד איזה.

בלוס אנג'לס מתקיימת בימים אלה תערוכה מדהימה לכבוד יום הולדתה של קיטי (לא נראה לי שהם שמעו על זרש). כמה חבל שאני מחמיצה את החגיגות.

Kawaii desu!‎‏

היום בבוקר, ראיתי מחלון האוטובוס בחורה שרכבה על קטנוע ורוד עם ציורים של "הלו קיטי".

רק בשביל זה הייתי מוציאה רשיון לאופנוע.

Two-Track Mind

(הטלפון מצלצל. אמא שלי על הקו.)

אמא: שמעת ש"מק" הוציאו סדרה של "הלו קיטי"? ראיתי מודעה בעיתון.

זרש: אני מיד הולכת לבדוק באתר שלהם. (ניגשת למחשב וגולשת בן רגע לאתר הישראלי של "מקדונלדס".) אני לא רואה שיש להם מוצרים של "הלו קיטי". יש פה סדרת משחקים כזו.

אמא: יש לנו בקניון חנות שלהם, ואמרו לי שמחר המוצרים יוצאים. הם הראו לי תיק איפור נחמד. היה מעניין אותך דבר כזה?

זרש: בטח! מוזר שבאתר אין כלום על זה. תוכלי לקנות לי? זה עולה רק 10 ש"ח או משהו כזה.

אמא: 140 ש"ח.

זרש: מה? הצעצועים של "מקדונלדס" עולים כל כך הרבה?

אמא: לא "מקדונלדס". "מק", חברת האיפור.

(זרש דופקת את הראש על המקלדת)

זרש: ואני עוד שמעתי על המוצרים האלה, ואפילו נרשמתי באתר שלהם לקבל הודעה ברגע שהם יוצאים לשוק.

(זרש תוהה למה לעזאזל יש לה בראש רק אוכל. ו"הלו קיטי".)

גזל לאור יום

חיפושיי אחר ביצי ההפתעה של "הלו קיטי" הובילו אותי גם לקניון רמת אביב.

בחנות הממתקים, מצאתי על המדף את הקופסה הוורודה הנכספת, אך מה רבה היתה הפתעתי כשראיתי את תווית המחיר: 28.50 ש"ח. אני חוזרת: עשרים ושמונה ש"ח וחצי.

הייתי בטוחה שמדובר בטעות, אך אותו מחיר הופיע על מספר קופסאות. בכל זאת, למען הסר ספק, פניתי למוכרת ושאלתי אם זה אכן המחיר. בלי למצמץ, היא ענתה לי שכן.

חוצפה זה אנדרסטייטמנט.

כתבה בעיתון של מחר

"מכה חדשה תקפה את הפיצוציות ברחבי תל אביב – יד נעלמה פתחה את כל הקופסאות של שלישיית ביצי ההפתעה של "הלו קיטי", שברה את ביצי השוקולד והוציאה מתוכן את הצעצוע, ולאחר מכן החזירה את חתיכות השוקולד לתוך הקופסה. למרבה ההפתעה, השאיר הגנב המסתורי אחריו מכתב התנצלות בכל חנות שאליה פרץ, בו סיפק הסבר מגומגם כי לא היה אחראי למעשיו באותה עת. למשטרה אין עדיין קצה חוט."

(שרון, יש לי את המלאכית!!!)

יאללה, קינדר!

חדשות מרעישות הגיעו אליי בימים האחרונים משרון היקרה. חברת "פררו", יצרנית ביצי ההפתעה הידועות (לשמצה?) של "קינדר", השיקה מוצר חדש ומופלא: ביצי הפתעה עם בובות של "הלו קיטי". כל מי שמכיר אותי יודע מה משמעות הדבר: ריצות אינסופיות בחיפוש אחר הביצים האבודות, צווחת שמחה מזעזעת עם גילויין וניסיון נואש ופתטי לאסוף את כל הצעצועים בסדרה.

אבל, רצה הגורל ולא הצלחתי למצוא ולו ביצה אחת. מגזרת פלורנטין התבשרתי ששם דווקא הן מצויות בשפע, אך לא כך המצב ברחוב בן יהודה, בשדרות רוטשילד או ברמת אביב. אוי לבושה.

חברים, זה הזמן להרים את הכפפה. אני מבקשת (מבקשת? מתחננת! מפצירה! יורדת על ברכיי!) שתסורו למכולת/סופרמרקט/פיצוציה הקרובים לביתכם ותבדקו האם הגיע הנס אליכם. אני מתכננת ליצור רשימה מפורטת של מקומות עלייה לרגל לשם חיפוש אחר הגביע הקדוש.

בהצלחה לכולנו!

בשמלה אדומה ושיער פזור

היום התיישבו לידי בתחנת האוטובוס סבתא ונכדה. כלומר, הנכדה התיישבה צמוד אליי, במרחק של מושב אחד מסבתה.

הייתי עסוקה בהוצאת ה-iPod (הוורוד) שלי מהתיק, ולכן לקח לי כמה זמן להבחין שרוני בת הארבע (אני יודעת – שאלתי אותה) בוהה בי בעניין רב בעיני תכלת גדולות. אני לא בטוחה מה משך אותה יותר – טבעת הפלסטיק הגדולה שלי או שמא דווקא שעון "הלו קיטי". גם כשהגיעה עוד אישה לתחנה, רוני נשארה לשבת לידי, ונתנה לגברת החדשה להפריד בינה לבין סבתה.

הרגשתי גאווה וגם צביטה קטנה – כי נזכרתי בסבתי האהובה שנפטרה לפני מספר שנים. ופתאום נורא רציתי לחזור להיות שוב הילדה הקטנה שהייתי, זו שכל המוכרים בכל החנויות ברחוב הכירו אותה.

במחשבה שנייה, הייתי מסתפקת בלהיות מי שאני היום ורק לקבל את סבתא שלי בחזרה.

שני אירועים לא קשורים

ראיתי באוטובוס שתי ילדות בנות 11 בערך מצחקקות ודנות באנימה יפנית. היו להן תיקים צבעוניים, ולאחת מהן היתה שקית של "קומיקאזה" עם מנגה בפנים. ממש פקאצות בהתהוות.

***

התקשרתי לאחותי וביקשתי ממנה שתמסור לבעלה שנמצא בארצות הברית שאני מבקשת שיקנה לי בובה מיוחדת של "הלו קיטי", שנמכרת רק בחנויות של Urban Outfitters.