שרופה

כחובבת תוכניות ריאליטי של בישול ואפייה (ללא טיפת כישרון באף אחד מהם), וכמעריצה שרופה (תרתי משמע) של תוכנית האפייה הבריטית המצליחה, צפיתי אתמול בפרק הראשון של בייק אוף ישראל.

כצפוי, המעבר לישראל עשה לתוכנית רק רע: זוגות מתחרים במקום בודדים (כי הרי צריך קצת דרמה וצעקות), ויתור על האתגר הטכני שנשפט בצורה עיוורת (כי צריך להשאיר מקום לעוד דרמה) ושתי מנחות יבשושיות, איה קרמרמן ופאולה רוזנברג, במקום שתי הקומיקאיות המצחיקות להפליא מהגירסה המקורית.

לא טרחתי לקרוא את הביקורות, אבל גיליתי היום שהדיון העיקרי בתוכנית עסק במשקלה של השופטת קרין גורן. וזה הפתיע אותי מאוד. מתוך כל הדברים שאפשר להגיד על התוכנית, בחרו הצופים העלובים להתמקד במראה החיצוני של השופטת. למה בדיוק? כי הכישורים המדהימים שלה הם לא נושא לשיחה? או סתם כי היא אישה מלאה שאוהבת את עצמה? לאלוהים פתרונים.

לי אישית הפריעה הרבה יותר העילגות הנוראה של עודד "מקס" ברנר. אני מבינה שהוא שהה זמן רב בניו יורק, אבל זה לא מסביר את השימוש המרתיח (והחוזר על עצמו) בשיבוש Emuji ובמילה "ניראות" לתיאור מראה העוגה ("הניראות של העוגה טובה" – אתה מתכוון שאפשר לראות אותה מהחלל?).

ועכשיו תסלחו לי בזמן שאני דוחפת את הראש לתנור.

הפח הגדול

לא מצאתי תוכנית מעניינת בטלוויזיה, אז החלטתי להציץ בפריק שואו שנקרא "האח הגדול", לראשונה בחיי.

חטפתי הלם. תיארתי לעצמי שהדבר הזה יהיה נורא, אבל לא היה לי מושג עד כמה. אריאנה מלמד מאיימת בתביעת דיבה, ישראל גודוביץ' מדיח את עצמו. ועכשיו, ערימת הסתומים מנהלת דיון ער לגבי הומואים שמאמצים ילדים.

הגיע הזמן להחליף ערוץ. ויפה דקה אחת קודם.

גראמפי מאץ'?

רוזאן היתה סדרה נחמדה מאוד, מלבד בעיה אחת עיקרית: הדמות הראשית, שהיתה מעצבנת בטירוף, עם קול מאנפף וגישה מחורבנת לחיים.

כנ"ל לגבי קישקשתא.

בייבי בום טראח

יש לי רעיון לפורמט חדש עבור זוועת הדוקו-ריאליטי החדשה של ערוץ 10: "להפיל את ההריון".

בסוף כל פרק, הקהל בבית מצביע עבור ההריון שלא ימשיך איתנו. ואם כבר שאלתם אותי לגבי הפרק הראשון של הסדרה, אני בוחרת בתינוק של הזוג שנאלץ להחליט אם לבצע זירוז. הבעל הערס מיהר להתקשר לרב שאצלו ביקר בערב לפני כן לטקס מלח (נשבעת שאני לא ממציאה את זה)*. לא נראה לי שמטען תורשתי כזה יחסר פה למישהו.

* לא צפיתי בפרק. ראיתי את הקטע בתוכנית "לילה תירס".**

** צפיתי בה רק כי נכתב בעיתון "הארץ" שזו התוכנית הכי טובה בטלוויזיה. אני מקווה שזה היה בקטע אירוני ומודע לעצמו, אחרת משהו רע מאוד עובר על העיתון לאנשים חושבים.

סצינות שהייתי מאוד רוצה לראות בטלוויזיה (זהירות – ספוילרים!)

  • ארבע הגיבורות של בנות נספות בשריפה נוראה. רגע לפני שהיא נופחת את נשמתה, מבחינה לינה דנהאם בכך שחולצת הפוליאסטר שלה נדבקה לגופה, ולכן היא אינה יכולה לחשוף את שדיה בפעם האחרונה.
  • דקסטר מגלה שכל מה שחשב שידע לגבי עברו היה שקר אחד גדול, ובעצם הוא גדל במשפחה ממוצעת מהמעמד הבינוני, כאשר אביו היה עובד ציבור ואמו מורה לאנגלית.
  • משחקי הכס אינו אלא סיפור לפני השינה שמספר סבא סדיסטי במיוחד לילד מעצבן במיוחד.
  • טד לא פגש בסוף את האמא של שני בני העשרה החביבים; במקום זאת, הוא חי באיחוד אזרחי עם בארני. בקרוב החתונה.
  • בפרק מיוחד, מתאחדות שלוש מעבדות CSI כדי לעבוד על חקירה סבוכה בשיקגו. הודג'ס מתאהב בג'ו דנוויל, בעוד סיד הפתולוג מוכר את פטנט המשקפיים שלו במיליארדי דולרים וקונה אחוזה בלאס וגאס. הורשיו קיין אומר את המילה האחרונה.
  • בטוויסט עלילתי מפתיע, זונחת אלישיה, האישה הטובה, הן את פיטר והן את וויל, עושה הסבה לסיעוד ומנהלת רומן סוער עם ג'ורג' קלוני.
  • בפרק איחוד של הסופרנוס, מופיעה רוחו של ג'יימס גנדולפיני בתור עצמה.

סטנדרטים – אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם

כשהסדרה ER שודרה לראשונה בטלוויזיה, חשבתי שזו סדרה נוראית. מותחת, אבל נוראית. הם השתמשו במניפולציות הרגשיות הזולות ביותר כדי לפרוט על נימי הרגש של הצופה. שלא לדבר על כל הרופאים המצודדים. מאיזו סוכנות דוגמנות הם יצאו בדיוק?

ואז הגיעה האנטומיה של גריי, שלידה ER נראית כמו שייקספיר בפארק. מה לא היה שם? עלילות מופרכות, סקס בין כל המשתתפים בסדרה והשיא – דיונים בנושא סקס מעל ראשיהם של החולים המסכנים. לא הבנתי איך אני מרשה לעצמי לצפות בזבל כזה.

אבל אז הגיעה אמילי אוונס, שגורמת למרדית גריי וחבריה להיראות כמו דמויות במחזה של צ'כוב. למרות השחקנית הראשית (בתה של מריל סטריפ האחת והיחידה), או אולי בגללה, הסדרה הזו גורמת לי לנוע בחוסר נוחות על מושבי – לא בגלל הדרמה, אלא בגלל המבוכה.

מצחיק איך שהסטנדרטים שלנו משתנים בהתאם למצב.