יש עתיד

שתי ילדות יושבות על הרצפה בחנות תחביבים ומחפשות כדורי קלקר כדי ליצור מודל של מערכת השמש. תוך כדי כך, הן מנהלות דיון סוער לגבי גודל הכדור המתאים עבור נפטון.

בייבי בום טראח

יש לי רעיון לפורמט חדש עבור זוועת הדוקו-ריאליטי החדשה של ערוץ 10: "להפיל את ההריון".

בסוף כל פרק, הקהל בבית מצביע עבור ההריון שלא ימשיך איתנו. ואם כבר שאלתם אותי לגבי הפרק הראשון של הסדרה, אני בוחרת בתינוק של הזוג שנאלץ להחליט אם לבצע זירוז. הבעל הערס מיהר להתקשר לרב שאצלו ביקר בערב לפני כן לטקס מלח (נשבעת שאני לא ממציאה את זה)*. לא נראה לי שמטען תורשתי כזה יחסר פה למישהו.

* לא צפיתי בפרק. ראיתי את הקטע בתוכנית "לילה תירס".**

** צפיתי בה רק כי נכתב בעיתון "הארץ" שזו התוכנית הכי טובה בטלוויזיה. אני מקווה שזה היה בקטע אירוני ומודע לעצמו, אחרת משהו רע מאוד עובר על העיתון לאנשים חושבים.

בכל פעם. בכל פאקינג פעם.

בקומת האוכל בקניון, תמיד ישנו ילד עם שיער ארוך (כי הוא עוד לא בן שלוש, כאילו). ותמיד קוראים לו עילאי או משהו בסגנון. ותמיד הוא צועק בקול צרוד. ותמיד הוא עם אמא וסבתא, שכל כך עסוקות בלהרעיף גילויי הערצה על הנסיך, שהן לא שמות לב שהוא משליך את כל האוכל שלו על הרצפה.

וכמובן שהן לא זורקות את הזבל.

הווריד הבולט של זרש

בעקבות הספר (הדידקטי להחריד) על פיתי החיפושית, החלטתי גם אני לכתוב ספר ילדים. הגיבורה היא פּוּתי, כינת הערווה, שלא מצליחה למצוא לה חבר הדומה לה. היא מטיילת ביער השערות הסבוך ומשייטת בנהר ההפרשות עד שמוצאת חברת נפש: יבלת. והן חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. סוף.

כבר אמרתי שכל אחד יכול לכתוב ספר ילדים?

ובלי קשר, אני זוכרת סרט שראיתי לפני די הרבה שנים, שבו סופר הגיש לסוכן הספרותי שלו הצעות לספר ילדים, אשר נדחו פעם אחר פעם. לבסוף הסוכן הציע לסופר לכתוב על ספוג ים או על מדוזה, כיוון שהן החיות היחידות שעוד לא נכתב עליהן ספר. מוכר למישהו? אשמח להיזכר בשם הסרט.

מה שבא ליד

במהלך ביקורי האחרון אצל אחותי ומשפחתה, הבנתי עד כמה אני לא רוצה להיות אמא. אני שמחה להיות דודה.

עם זאת, ברגעים הקשים במיוחד, רציתי להיות דווקא סרגל.

סדרי עדיפויות שגויים

מישהי הגיעה לבלוג שלי באמצעות חיפוש המשפט "אני מפחדת להוליד תינוק מכוער".

אני במקומה הייתי יותר חוששת שייצא לי ילד עילג.

אנשים שצריך להרוג – מהדורת פורים

  • הורים שלא מכינים ולו פיסה מהתחפושות של ילדיהם.
  • אותם הורים, שמעלים בגאווה לפייסבוק את התמונות של ילדיהם בתחפושות הזולות שקנו.
  • שוב אותם הורים, שמתעקשים לשלוח את אותן תמונות לתחרויות תחפושות שמנוהלות על-ידי דפים למיניהם.
  • ושוב אותם הורים, שלא חוששים לציין את שמותיהם האמיתיים של ילדיהם, לטובת הפדופילים שמחפשים בדיוק תמונות כאלו.

ואחד לשנה הבאה

(שוחחתי עם הבן של חברתי הטובה, ילד מתוק בן 5.5)

אני: למי יש יום הולדת היום?
ילדון: לסבתא.
אני: ובת כמה היא?
ילדון: שלוש עשרה ותחת.