אירוע החודש של זרש: יוני 2013 (שניים במחיר אחד!)

והפעם: שתי תערוכות של מאיירים מוכשרים במיוחד, שמוכיחים שלאיור יש מקום של כבוד בסצינה האמנותית.

טמפרמנט, גלריה חנינא

אודה ואתוודה: הגעתי לתערוכה הזו בגלל שם אחד בלבד: ינון זינגר, מאייר מוכשר בטירוף, שאל סגנונו יוצא הדופן התוודעתי לפני מספר שנים, ויש לי מספר כרזות שלו. כשקראתי קצת יותר, גיליתי שהגלריה קיבצה מספר לא מבוטל של מאיירים ישראלים לתערוכה בנושא "טמפרמנט". מתוך תיאור התערוכה:

הטמפרמנט, מכלול הגורמים הביולוגיים והפסיכולוגיים של האדם, העסיק את האדם משחר ההיסטוריה. כבר ביוון העתיקה, היפוקרטס הניח את קיומו של איזון בין גוף לנפש, שהעדרו מסביר את מקורן של המחלות.
להיפוקרטס מיוחסת תיאורית ארבע הליחות, המחברת בין ארבעה ארכיטיפים של טמפרמנטים אנושיים, לבין מצבו הפיזי של אדם, עונות השנה וארבעת היסודות.
מאז יוון העתיקה התיאוריה עברה גילגולים רבים ואף השאירה את חותמה על תולדות האמנות. ארבעת הטמפרמנטים היו לאורך השנים תמה נפוצה בתחריטים של אמנים כאלברכט דירר, רמברנדט ורבים אחרים.
ארבעת הטמפרמנטים, הם הבסיס לתערוכה זו.

וכך, בין הסנגוויני למלנכולי, עם קמצוץ של כולרי ופלגמטי, יצרו המאיירים עבודות מרתקות במגוון טכניקות, הנעות על הקו הדק שבין "איור" (או אמנות פונקציונלית) לאמנות של ממש.

איפה? גלריה חנינא, י. ל. פרץ 31, תל אביב (לא לשכוח לרדת לקומה התחתונה!)
מתי? עד 5.7.13
למה? כי כמות כזו של כישרון במקום אחד לא ראיתי מזמן
כמה? חיני חינם

———————————————————-

הדר ראובן: עור שבלול, גלריה משרד

הדר ראובן, אחת מהמאיירות המוכשרות שמשתתפות בתערוכה טמפרמנט, מציגה בתערוכת היחיד שלה יצירות עדינות, המשלבות איור בעיפרון ובדיו עם קולאז'ים. הגוונים החומים והאפורים יוצרים תחושת בדידות וניכור של הדמויות ה"משתבללות" (מלשון שבלול), כפי שהאמנית מכנה אותן.

ראובן איירה מספר ספרי ילדים, כולל הספר משובב הלב חתולים למסירה, שאותו גם כתבה. בנוסף, היא יצרה את הרומן הגרפי המרשים אנדרומדה נרדמת.

איפה? גלריה המשרד, זמנהוף 6, תל אביב
מתי? עד 5.7.13
למה? בגלל הסגנון המיוחד של ראובן
כמה? חינם לחלוטין

צבע טרי – רק היום!

היום היה לי את העונג לבקר באירוע הפתיחה של יריד צבע טרי 4, ואני אומרת את זה ללא טיפת ציניות. הביתנים רחבי הידיים אפשרו לאנשים לצפות בעבודות האמנות המדהימות גם בלי להרגיש בתוך קופסת סרדינים, ובחממת האמנים העצמאיים זכינו להסברים מרתקים אודות האמנים השונים ועבודותיהם.

הכול התחיל ב-17:00. כן, הגעתי בדיוק בשעת הפתיחה. חנונית שכמותי. רציתי לקנות אחת מהגלויות הסודיות, וידעתי בדיוק מה מספרה (וגם מי צייר אותה).

לפני השער עמד קהל לא קטן של מקדימים כמוני. ובישראל כמו בישראל, השערים לא נפתחו בשעה הייעודה, וכולנו נותרנו בחוץ, רועדים מקור.

לידי עמדו אב ובתו הקטנה, וברקע נשמע פזמון השיר "חצבים פורחים". "אבא, מה זה?", שאלה הילדה. "משינה", ענה האב והחל לרקוד באופן מביך. לפחות גלגול העיניים עזר לי לשמור על חום הגוף.

אחרי שכבר נכנסנו לשטח היריד, רצתי לעבר אוסף הגלויות, אך מה רבה היתה הפתעתי לגלות שרבות מהן היו חסרות. מבירור עם האחראיות הסתבר שערב קודם לכן נערך במקום ערב פתיחה חגיגי עבור האמנים ובני משפחותיהם, כמו גם אספנים, אוצרים ושאר נובורישים שקונים אמנות לצורך השקעה. ובמקום לרכוש יצירות אמנות בעשרות אלפי שקלים – כפי שהם ודאי יכולים להרשות לעצמם – בחרו החצופים לקנות את הגלויות, שמחירן האחיד הוא 180 ש"ח לאחת, ומטרתן המוצהרת היא לספק לכל אדם מהיישוב את האפשרות לרכוש אמנות. אני מתכוונת לפנות למארגני היריד כדי למחות על ההליך הזה. עדכונים בהמשך.

אבל כעסי התפוגג ברגע שנכנסנו לחממת האמנים העצמאיים. כמה יצירתיות, ללא שמץ של פלצנות (כמעט). בייחוד הרשימו אותי ורד אהרונוביץ', שמציירת ומפסלת דמויות של ילדות כעוסות בפוזות בלתי אפשריות כמעט; לנה רבנקו, שיוצרת עבודות קטנות ועדינות על-גבי דפים שנלקחו מספרים; יריב גבע, שהפורטרטים שלו פשוט מהפנטים; שגית זלוף נמיר, שמצליחה לגרום אפילו לקוּבֶּה להיראות טוב; ואורי שפירא, שמצלם תגובות כימיות בין חומרים כאילו היו נופים מכוכבים רחוקים.

גם בביתנים של הגלריות הממוסדות היו עבודות מעניינות, אבל מדד הפלצנות הרקיע שחקים. כנראה שזה המחיר שצריך לשלם כשהופכים לאמן בגלריה (תרתי משמע).

וכדי להשלים את החוויה, גם אני עזבתי את היריד עם קצת צבע טרי. כשניסיתי לצאת מתא השירותים, גיליתי שאני נעולה בפנים. למזלי (או כך לפחות חשבתי באותו זמן), מחוץ לתא עמד אחד מהמאבטחים, והוא בעט בדלת פנימה כדי לפתוח אותה. היישר לעבר כף היד השמאלית שלי. ועכשיו האגודל שלי מתהדר בכתם אדמדם. או שמא סגלגל?