ערב שלא ייאמן (או: קרייבינג היסטרי לוופל בלגי)

היום ישבתי עם חברתי שרון לארוחה בשרית במיוחד ב"דיקסי". ולמרות הריפלוקס שתקף אותי מיד לאחר הביס הראשון בהמבורגר, היה נעים וטעים.

באחד השולחנות שלידנו ישבה חבורת גברברים – בעצם, זו לא המילה הנכונה. הם היו גיקים לגמרי. ולפי המתנה הגדולה שהיתה מונחת מאחוריהם, הנחנו שהם חגגו יום הולדת. אחד מהם היה חמוד מאוד בעיניי. היה לו חיוך מתוק כזה והוא נראה טוב לב. התלבטתי עם שרון מה לעשות – האם לשלוח לו כוס משקה (חשבתי בעיקר על קולה ZERO)? או שמא לבקש מהמלצרית לפנות אליו בשמי?

לפתע נזכרתי בכרטיסי הביקור שלי. לא מדובר בכרטיסים עסקיים, כמובן, אלא בכרטיסים קטנים וחמודים, שעל צד אחד שלהם מודפסות תמונות שצילמתי ביפן (כן, על כל אחד יש תמונה אחרת), ובצד השני מופיעים השם, הטלפון וכתובת המייל שלי, וגם קישור לתמונות שלי ב-Flickr.

לאחר ששילמנו את החשבון, אזרתי אומץ וקראתי למלצרית. ביקשתי ממנה שתעביר את הכרטיס לבחור, ולאחר התלהבות מצידה (מסתבר שהכרטיסים האלה באמת עושים רושם טוב), הצבעתי על הנבחר. הספקנו לראות אותה ניגשת אליו לפני שברחנו מהמקום בזריזות.

זו לא הפעם הראשונה שאני מתחילה עם גברים. עשיתי את זה כמה וכמה פעמים בעבר. המעניין הוא שדווקא היום אני חושבת שאני נראית זוועה (לא מאופרת ועם חולצה שקצת מדגישה את הקילוגרמים העודפים), וגם לא מרגישה משהו (אני אחרי הבדיקה הגורלית של עורקי הרגליים). כנראה שזו בדיוק הסיבה שבחרתי בצעד כזה. אם הוא לא ייצור קשר, ניחא. במילא אני כבר מרגישה רע. עוד דבר קטן לא ישנה.

הצער הגדול של הערב טמון דווקא בקינוח שלא זכינו לאכול. הגענו עד לסמטה החשוכה שבה ממוקם בית הקפה של באבט, שבאה מירושלים למרכז כדי לפטם אותנו בוופל בלגי משובח עם מיטב התוספות. מסתבר שהיא פותחת את המקום מאוחר. וגם לא מוכנה להגיש אוכל כשהיא לבושה במכנסיים קצרים.

נו שוין.

משחקים? לא בבית ספרנו

יש את הבחורות האלה, שחושבות משום מה שיש להן זכות מלידה לשחק באנשים אחרים. אני יודעת שלא חסרים גם גברים כאלה (אלוהים יודע שלא חסרים גברים כאלה), אבל זה בעיקר מעצבן אותי כשזה מגיע מנשים.

היתה לי פעם חברה טובה שכל הזמן התחילו איתה. ואני מדברת על כל הזמן. פעם מישהו שלח לה פרח כשהוא עמד מאחוריה ברמזור אדום. רק לה היו קורים תמיד דברים כאלה. ואני, החברה הטובה, נאלצתי לשמוע בכל פעם את הסיפורים שלה. בעצם, לא באמת נאלצתי. הביטחון העצמי שלי היה רעוע כל כך באותה תקופה, שתמיד צחקנו שגם אם הייתי הולכת לידה ברחוב עירומה לגמרי, היו מסתכלים עליה ולא עליי. אז קיבלתי את זה כעובדה שאליה שמים לב, וממני מתעלמים.

ומתישהו המצב השתנה. התחלתי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי, ובייחוד לגבי המראה שלי. ואז קלטתי שההתנהגות שלה אנוכית לגמרי. איכשהו, תמיד יצא, לגמרי במקרה, שהיא שברה לכל הבחורים המסכנים האלה את הלב. אפילו כשחיפשה מאהב (המילה "יזיז" לא היתה קיימת אז), היא דאגה מאוד שהבחור לא יראה בה מאהבת בלבד, חס וחלילה. זו היתה פגיעה חמורה מדי באגו שלה. הוא היה חייב להתאהב בה. מעל הראש. רק כך היא יכלה להיות איתו בקשר. ואני, שצפיתי ברומן הזה מהצד, לא יכולתי שלא לתהות איך היא היתה מרגישה אם מישהו היה עושה לה את זה. מצד שני, כנראה שלבחורות כאלה זה לא יכול לקרות.

במסגרת העבודות שלי, פגשתי לפני מספר שנים עוד אחת כזו. בדיוק אותו דבר. גם איתה היו מתחילים כל הזמן, וגם היא מצאה את עצמה במרכז לבבות שבורים רבים, ולא ידעה כביכול איך הגיעה למצבים האלה. שני ידידים שהיו לה התאהבו בה ועזבו את החברות שלהם בשבילה. אבל היא, כמובן, לא היתה מעוניינת באף אחד מהם. אני בטוחה, גם בלי להכיר את הסיפור כולו, שהיא שידרה להם מסרים כפולים. קשה לי להאמין שהתאהבות יכולה להיות חד-צדדית לגמרי.

חברתי הטובה ס' הגתה פעם תיאוריה מרתקת. לטענתה, אובססיה למישהו יכולה להתפתח רק כשהצד השני מספק מסרים סותרים ולא עקביים. צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה. ואני מסכימה איתה לחלוטין. נראה לי שאם מישהו שהייתי מעוניינת בו לא היה משדר עניין רומנטי בכלל, העניין שלי בו היה דועך. אבל אם הוא היה דואג לטפטף מדי פעם מסרים שיכולים להיתפס כדו-משמעיים, העניין שלי רק היה מתגבר.

חיזוק לאגו זה דבר נפלא. הלוואי שהיתה לי עדת מעריצים שהיתה נמצאת איתי בכל דקה במהלך היום, כדי להבטיח לי שאני נראית נפלא, לחזק אותי שעבודתי מתבצעת באופן מושלם וסתם להזכיר לי מדי פעם שאני אדם מדהים. אבל בחיים לא הייתי משחקת במישהו רק כדי לקבל את הליטוף הזה לאגו. כי אני תמיד חושבת על איך אני הייתי מרגישה במצבו, ואני יודעת שהייתי מרגישה נורא. ולכן אני באמת משתדלת לא לפתח תקוות שווא בבחורים שאני לא מעוניינת בהם, וזו בדיוק הסיבה לכך שאין לי ידידים גברים. אני פשוט לא מאמינה שיכולה להיות מערכת יחסים בין גבר לאישה שבה לאחד מהצדדים אין איזו אג'נדה נסתרת. אולי רק אם לשני הצדדים יש בני זוג. בשאר המקרים, אני פשוט לא קונה את זה.

פוסט מס’ 378

* אזהרה: פוסט זה עומד להיות מתבכיין במיוחד. לא מומלץ לחולי לב, לנשים הרות ולאנשים ציניים במיוחד *

אחרי ארוחת השבת אצל ההורים, כשעזרתי לאמא שלי לפנות את השולחן (כן, אני בת טובה), סיפרתי לה על הדייט האומלל שהיה לי לא מזמן. להפתעתי הרבה, התחילו לרדת לי דמעות. באמת שלא הייתי מודעת לכך שהסיפור הזה עדיין השפיע עליי ברמה כזו.

אני חושבת שסוף סוף הבנתי שבאמת לא אמצא אף פעם בן זוג. רוב הזמן אני לגמרי בסדר עם הלבד שלי, אבל בזמן האחרון, אולי עקב הסרטן שהתגלה אצל אמא שלי, אני מרגישה שאני זקוקה לתמיכה, לחיבוק, למישהו שפשוט יהיה שם.

הכול התחיל אצלי בגיל מאוחר. הנשיקה הראשונה היתה בתחילת שנות העשרים, וגם אובדן הבתולין שלי היה חלק מסיפור שלא ייאמן. מעולם לא גרתי עם מישהו או הייתי עם מישהו במערכת יחסים שארכה למעלה ממספר חודשים. ואני באמת מתחילה לחשוש שחסרים לי הכישורים ההכרחיים בשביל זה. איפשהו, פספסתי משהו. תמיד חלמתי שיהיה לי חבר ראשון בגיל 16, ואז פשוט להמשיך משם בשיא הטבעיות. אבל לא כך רצה הגורל. ואני מודעת מאוד לעובדה שהרבה מזה קשור אליי, ולפחדים הנוראיים שהיו לי מאינטימיות. אני לא חושבת שהשתחררתי מהם לגמרי, אבל אני בהחלט מוכנה לקפוץ למים.

אני תוהה אם באמת קיים דבר כזה: כישורי Relationship; סדרת כישורים שמאפשרים למישהי (במקרה הזה) לא להבריח מישהו בדייט הראשון, לא להתלהב יותר מדי בדייט השני, לצלוח את מחסום עשר הפגישות בקלות, לעבור לגור ביחד בלי יותר מדי חרדות. למה אצל אחרים זה תמיד נראה כל כך קל? ונטול מאמץ? אני שונאת כל מיני ספרי ייעוץ מטופשים שמנסים לחנך נשים להיות יצורים פאסיביים, ואני בהחלט שונאת משחקים. אבל אולי זה בדיוק מה שחסר לי? אני באמת לא יודעת.

כשהייתי צעירה יותר נהגתי לראות את מסלול חיי כדרך שמתפצלת לשני נתיבים אפשריים. כל האנשים בוחרים בדרך אחת, ואני הולכת לי לבדי בדרך השנייה. ותמיד ניסיתי להיזכר מתי בדיוק אירע הפיצול הזה, ואף פעם לא הצלחתי. באיזו נקודה הפסקתי להיות כמו כולם? או שאולי נולדתי כך?

לפעמים אני חושבת שזה כל כך לא הוגן שבחורה מיוחדת כמוני נשארת לבד, בלי אף אחד שיגלה את כל הייחוד הזה. וזה מה שעושה לי הכי רע.

כולם מתחתנים

בכל יום כמעט, אמא שלי מבשרת לי על חתונה חדשה שהוריי מוזמנים אליה: הבן המוזר של השכנים ממול, הבן החנון של חברים שלהם וכהנה וכהנה.

ורק זרש נשארת לבד.

רוב בני המחזור שלי מהתיכון חובקים ילד שני או שלישי.

ורק זרש נשארת לבד.

אני יוצאת מדי פעם עם בחורים, אבל זה לא מצליח. אני תמיד נמשכת למיוחדים האלה, שבסוף מסתבר שהם נרקיסיסטים לגמרי. אנשים "רגילים" פשוט משעממים אותי.

ולכן זרש נשארת לבד.

רוב הזמן זה באמת לא מפריע לי. אני הרי לא רוצה ילדים, וגם לא חתונה, וטוב לי בחברת עצמי. אבל מדי פעם אני כמהה לחיבוק, לנשיקה, לסקס טוב. ולפעמים אני נכנסת למין חרדה כזו, שאיחרתי את הרכבת. לא בגלל הגיל, אלא בגלל שאני באמת מחפשת משהו שלא קיים. האם יש בעולם מישהו חכם, מצחיק, טוב לב ויציב, שיימשך אליי ואני אמשך אליו בחזרה? בחיי שאני לא בטוחה.

זרש נשארת לבד.

נקמה מלוחה

פגשתי היום ברחוב מישהו שיצאתי איתו.

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש: כמה הבחור הזה מזיע.

והשנייה: איך יכולתי אי פעם להימשך אליו?

יש בזה משהו

עקב כשלונותיי הצורבים בתחום הרומנטי בזמן האחרון, קיבלתי מחברה טובה עצה לחיים: לצאת עם בחור שהוא בדיוק ההיפך מהבחורים הקודמים שהייתי איתם.

מה זה אומר? ובכן, לפי ההיגיון הזה, הוא צריך להיות משעמם, חסר נטיות אמנותיות, לא מצחיק במיוחד וגם לא הסכין הכי חד במגירה. מצד שני, הוא צריך להיות גם יציב, קשוב, טוב לב ומתחשב.

נשמע לי מחיר שאולי שווה לשלם אותו.

טוב לי לבד

באמת. אני נהנית מהחופש שלי ומהפרטיות שלי. אני יכולה ללכת לאן שאני רוצה, עם מי שאני רוצה, בלי לדפוק חשבון לאף אחד. אני לא צריכה להוריד שערות, ויכולה להסתובב בבית עם החולצות הכי מעפנות שלי. אני יכולה לאכול מה שבא לי ולישון מתי שבא לי.

אבל לפעמים, רק לפעמים, אני צריכה מישהו שיחבק אותי ויגיד לי שהכול יהיה בסדר.