בוקר מסרטי האימה

היום נסעתי קרוב מדי לאוטובוס, והמראה הימנית שלי התקפלה.

אם אני אתפוס את החרא הקטן שדיווח על "תאונה קלה" ב-Waze בגלל זה, אני אחנוק אותו במו ידיי.

עוזיאל

באמצע רמת גן יש רחוב מיוחד,
שם אי אפשר אף פעם לנסוע לבד.
יש שם מבוך ארוך ארוך עם שלוש משאיות,
ורכבים שבאמצע הדרך עוצרים,
ושני אנשים שמעבירים מקררים.
בא לי לחתוך לעצמי ת'ורידים.

רמזורים הם לפעמים

מי שחלם והתחלף לו האדום,
מי שחלם, הוא לא ישכח כמה חלם.
מי שצפר שם כל הלילה לא יראה אור יום,
מי שחלם הוא לא ינהג עוד לעולם.

והרמזור הוא עוד בוער באש זריחות,
ובין ערביים עוד צופר איזה בלעם.
ואור ירוק עוד מאפשר לנו שלל בריחות,
מי שחלם הוא לא יראה זאת לעולם.

מכמיר לב ושאסי

לא רק שלרכב השטח Nissan JUKE יש שם מצחיק, אז יש לו גם פרצוף מתנצל כזה, כאילו הוא אומר: "כן, אני יודע שנוהג בי טמבל שלא שמע על איתות מימיו. אבל זו לא אשמתי. באמת שלא!".

שלילה כפולה

אני לא יודעת מה יותר מרתיח – אלה שקונים ג'יפ כי חסר להם משהו בין הרגליים, ואז נדבקים אליך מאחור, או אלה שקונים ג'יפ כדי להרגיש יותר בטוחים על הכביש, ונוסעים בקצב של צב.

תובנות מההגה

היום ראיתי נהגת מפוצצת חצ'קונים בעת עמידה ברמזור. מה קרה לסתם לחטט באף?

אדיר מילר נדחף לנתיב שלי עם ג'יפ מכוער של VOLVO. כמו שאמרתי מספר פעמים: כסף לא קונה טעם.

המכונית שלי השמיעה קול תקתוק מוזר (כמו של האיתות, אבל מהיר יותר) בכל פעם שפתחתי את הדלת. לדלת שלום.

במקום המדבקה "תינוק ברכב", יופקו לאלתר המדבקות "אידיוט ברכב" ו"אימפוטנט ברכב". נראה לי שהן יצליחו הרבה יותר.