מה בין פמיניזם להר סיני?

הפוסט הזה מתרוצץ לי בראש כבר הרבה זמן. התיישבתי לכתוב, ואז החלטתי שבעצם לא כדאי. אבל אני לא יכולה להתעלם יותר מפרץ ה"פמיניזם"* התוקפני של הזמן האחרון בעקבות פרשת "המכון לאמנות הפיתוי"**.

אני פמיניסטית. הנה, אמרתי את זה. אבל התפיסה האישית שלי דוגלת בראש ובראשונה בשוויון בין נשים לבין גברים בכל תחומי החיים וגם – ולא פחות חשוב – בסובלנות ובקבלה. לכן קשה לי מאוד להבין למה רבות מאחיותיי (וגם חלק מאחיי) מתעקשות להפוך מקרה ברור של תקיפה מינית לדיון פמיניסטי. תנו לי לגלות לכן סוד – אף אישה לא רוצה להיאנס. גם מישהי שבחיים לא הגדירה את עצמה כפמיניסטית (או שלא מכירה כלל את המילה) לא מאחלת לעצמה יחסי מין בכפייה. אבל העניין הזה יצא לגמרי מפרופורציות. מעיון בחשבונות הפייסבוק והטוויטר של כל מיני אושיות אינטרנט חשובות ניתן להסיק שזו הצרה הגדולה ביותר שנחתה על המין האנושי בעשור האחרון. וזה לא. מצטערת. מדובר בחבורה הזויה של גברים, ומי מהם שביצע תקיפה מינית ראוי, כמובן, לעונש הולם. אבל יש גבול.

יצא לי לראות הכרזות שונות ומשונות על כך שכל הגברים הם אנסים בפוטנציה, ואני חייבת להתקומם נגד האמירות הנוראיות האלה בכל כוחי. באותה מטבע אפשר לטעון שכל הנשים הן זונות בפוטנציה. או טיפשות. או נהגות גרועות. או כל דבר שלילי אחר שעולה על הדעת. שלא לדבר על צירוף המילים האומלל "הטרדה מינית", שמתאר היום, לדעת רבות, אפילו מבט שמופנה אל מתחת לצווארון. לא הגזמנו קצת? אני, בתור אישה, לא רוצה בשום פנים ואופן שיחוקקו עבורי חוקים מגוננים, כאילו הייתי ילדה חסרת אונים. אני חושבת שאני מספיק חזקה בשביל להתמודד עם רוב האינטראקציות עם המין השני. כמובן שישנם מצבים המהווים הטרדה מינית ללא שום ספק, ובגללם בדיוק נוסח החוק. ובשל כך קשה לי להבין נשים כמוני שדורשות להקים חומה בלתי נראית בינן לבין הגברים, כך שכל תקשורת בינם לבינן תצטרך לעבור דרך פילטרים חוקיים שיקבעו אם מדובר בהטרדה או שמא בסתם אמירה תמימה (וקיימות גם נשים שחושבות שאין דבר כזה בכלל).

אגב, לפחות לפי מה שראיתי, רוב המחאה נותרה על-גבי מסך המחשב, ולא יצאה לרחוב, ולכן הפכה למחאת כורסה: "עשיתי LIKE על קבוצת המתנגדים וכתבתי טוויט זועם. אני את שלי עשיתי". אז זהו, שלא. ממש לא. אם אתן באמת רוצות לעזור לנשים בצרה, אני מזמינה אתכן לפנות למרכז לסיוע לנפגעות אונס או למרכזים לעזרה לנשים מוכות. אני מבטיחה לכן ששם תמצאנה הרבה יותר קורבנות מאשר הנשים שאיתרע מזלן לצאת לדייט עם בוגר המכון. אז נכון שהמרכזים האלה הם לא Trending topics בטוויטר, אבל הם בכל זאת עוזרים להרבה מאוד נשים.

הערת שוליים חשובה: תפיסת העולם הכללית שלי מתנגדת לאלימות בכל צורה – מינית, גופנית, נפשית וכן, גם מילולית. לצערי, נתקלתי בלא מעט התלהמות ואגרסיביות במהלך הדיון בנושא המכון. די אירוני שדווקא אלה שלוחמות בחירוף נפש נגד תקיפה מינית ואונס בחרו להעביר את טענותיהן בצורה בוטה ואלימה. סתם נקודה למחשבה.

* כן, כן, המילה מוקפת במרכאות. תמשיכו לקרוא ותבינו את הסיבה.

** זו הפעם האחרונה שאני מתכוונת לכתוב משהו בנושא המכון הזה. נמאס כבר.

בּוּרוּת זה הכי, אחי

ובדומה לכל סדרת ריאליטי ממוצעת, גם ב"מאסטר שף" נותנים במה למשתתפים שמביעים זלזול משווע בכל מה שיש לו ריח (או טעם) של גורמה.

"הוא הביא פסקווקונה", התלוננה סמדי בומבה על הגבינה האיטלקית שבחר שותפה למשימה, רן. ובפרק הבא היא הפליאה להלל את מנת הכרפס (במלעיל) והדַלעת שהכינה. יכולתי לראות את השופטים מתכווצים במקומם, ולא הבנתי למה הם לא מתקנים אותה. חשבתי, לתומי, שהיא אמורה ללמוד משהו בתוכנית. אז למה לא עברית?

כמובן שהבעיה לא קיימת רק בסדרות ריאליטי. בשנים האחרונות אני נתקלת בהמון לעג ציבורי כלפי מה שנתפס כאליטיזם – השכלה אקדמית, היכרות עם מושגים בינלאומיים וכמובן, רחמנא ליצלן, עניין בתרבות. אפילו בפרומואים של ערוץ 24 אני נדהמת לראות את מרגול (שאני מעריכה) שואלת את הקהל בהופעה שלה אם הם מעוניינים בהופעה תרבותית (בטון מתנשא במיוחד) או שמא בהופעה מלעונית. וניתן לנחש באיזו מהן הם מעוניינים.

אין לי מושג איך זה קרה; איך קרה שכל מי שהלך והשיג לעצמו קצת ידע הפך בן לילה לפלצן צפוני, ובטח גם סמולני. מתי בדיוק הפכה "השכלה" למילת גנאי? ולמה כל מי שמתעניין בקצת יותר ממה שנמצא בסביבתו הקרובה מתויג מיידית כלא אותנטי? ידע כללי נתפס כמתנשא, ושפה גבוהה ותקינה זוכה ללעג. מה כל כך אותנטי בעילגות, לעזאזל? האם העובדה שאני משכילה ודוברת עברית נכונה הופכת אותי לפחות טובה ממישהו בלי השכלה שלא מתעניין בכלום, מישהו שעבורו "האח הגדול" זה שיא התרבות?

בחיי שאני מתחילה לתהות אם בא לי להישאר במדינה הזו.

צמחונים, נמאסתם!

גילוי נאות: אני אוכלת בשר. אמנם אני לא נמנית עם זוללי הסטייקים, אבל שניצל והמבורגר הם בהחלט מנות חביבות עליי.

למרות זאת, אני נגד ניסויים בבעלי חיים בתעשיית הקוסמטיקה, ובטח ובטח שנגד שימוש נצלני בבעלי חיים בקרקסים למיניהם. וכמובן שאני בחיים לא אלבש בגד שכולל אפילו פיסת פרווה אמיתית.

אבל, וזה אבל גדול, אני מאמינה שקיים הבדל עצום בין התעללות בבעלי חיים לבין אכילת בעלי חיים. ולכן נשבר לי כבר הטופו מפעילים צמחונים שמשתמשים בתמונות זוועה כדי לשכנע את חבריהם הקרניבוריים לא לעשות מנגל ביום העצמאות, או שקראו לדקת דומיה לשואת בעלי החיים בדיוק ביום השואה.

לפני מספר ימים צפיתי בסרט הטלוויזיה המרתק טמפל גרנדין, שמגולל את סיפורה המדהים של המדענית האוטיסטית שהתמחתה במדעי בעלי חיים, ובין השאר תכננה מתקנים הומניים לבתי מטבחיים. Nature is cruel, but we don't have to be, היא ציינה.

וזה בדיוק העניין מבחינתי. האריה תמיד תופס בסוף את האנטילופה ומשסף אותה לגזרים בלי לחשוב פעמיים. וזו דרכו של עולם. אנשים יכולים להחליט לא לאכול בשר, וזו זכותם המלאה. אבל חיות הטרף לא יילכו לעולם בעקבותיהם. שמעתי פעם על מישהי שניסתה להאכיל את החתול המסכן שלה במוצרים של "טבעול", ועוד התפלאה אחר כך שהוא סירב בנימוס.

מבחינתי, לא רק שאכילת בשר אינה בזויה מבחינה אתית, אלא היא טבעית לחלוטין, וגידול בשר לצורכי מאכל הוא חלק מכך. ואין שום קשר הגיוני בינו לבין גידול צ'ינצ'ילות בשביל הפרווה שלהן או קטל אכזרי של דולפינים וכלבי ים.

ולכן, למרבה ההפתעה, הביטחון הזה של הפעילים האלה שהם היחידים שצודקים, בנוסף לתחושת הצדקנות המוסרית שלהם, מזכירים לי לא מעט דווקא את הפוליטיקאים החרדים; שהרי גם הם חושבים שיש להם זכות להכריח אותי לחיות בצורה מסוימת, ולהגיד לי מה אני צריכה לאכול וללבוש ואיך אני אמורה לחיות את חיי באופן כללי. וכמובן שהכול בעצם למעני, כי הם יודעים הרבה יותר טוב ממני מה טוב בשבילי.

בחיי שיש לי כבוד לדעות שונות משלי, כל עוד הן אינן פוגעות באחרים, ויש לי אפילו הערכה מסוימת לצמחונים, שהחליטו לוותר על אכילת בשר מסיבות אידיאולוגיות. מצד שני, כמו שאני לא דוחפת לכם פולקע בפרצוף, ולא מנסה לשכנע אף אחד מכם שהמבורגר הוא מעדן (למרות שהוא כן), אולי תפסיקו כבר להיכנס לי לתוך הצלחת?

לחשוב מחוץ לקופסה (של סקינר*)

בעקבות שיחה עם עמיתה המשתייכת ל"דת" הסיינטלוגיה, אולצתי לצפות ב-DVD בעל השם המפחיד "פסיכיאטריה: תעשיית המוות". הקריין בעל הקול המאיים סוקר את ההיסטוריה של הפסיכיאטריה ומגיע למסקנות עגומות:

  • הפסיכיאטריה אינה מדעית כלל וכלל;
  • היא עומדת מאחורי כמה מהאסונות הגדולים ביותר של האנושות, כולל השואה, העבדות בארצות הברית והאפרטהייד בדרום אפריקה;
  • שיטות הטיפול הפסיכיאטריות כוללות בדרך כלל עינויים;
  • אין די פיקוח על שיטות הטיפול האלה;
  • ואיך אפשר בלי: הכול מתקשר לכסף – ההסכמים עם חברות התרופות הם מקור ההכנסה העיקרי של הפסיכיאטרים.

כדי לחזק את עמדותיהם, גייסו יוצרי הסרט פסיכולוגים, רופאים ופסיכיאטרים, שלא לדבר על קטעי ארכיון מזעזעים, המתארים טיפולים בהלם חשמלי, Lobotomy ומה לא.

מדהים אותי איך "דת" (מצטערת – אני לא מסוגלת למחוק את המרכאות) יכולה להיטפל בצורה אקראית לחלוטין לתחום מסוים ולהצביע עליו כעל מקור כל הרעה בעולם. אם להאמין לסיינטולוגים, הפסיכיאטרים הם שליחי השטן עלי אדמות, שמטרתם היחידה היא לגרום לסבל ולצער.

אני מודה שאני לא מכירה את עקרונות הסיינטולוגיה, למרות שזכיתי לשמוע תיאורים של חלק מהאמונות ההזויות שלה מסיינטולוג לשעבר. מסתבר כי ל' רון הבארד, מייסד ה"דת", קבע מספר עקרונות מפתח עבור מאמיניו. לדוגמה, אסור להשתמש בבושם, אבל מותר לעשן סיגריות. למה? ככה. אני די בטוחה שהרגלי העישון של הבארד עצמו עומדים מאחורי ההחלטה המוזרה הזו. ולגבי הפסיכיאטרים – ואני מתנצלת מראש על הפסיכולוגיה בגרוש – אני לא אתפלא אם העובדה שבנו של הבארד התאבד היא שהביאה אותו להכריז כזו מלחמת חורמה עליהם.

במקרה לגמרי, ביקרתי במסגרת לימודי התואר הראשון שלי בשני מוסדות לחולי נפש. כך שאני טיפה מבינה בתחום. רק טיפה. כך, למשל, אני יודעת בביטחון מלא ששיטת הטיפול בשוק חשמלי (ECT), שיוצרי הסרט מתייחסים אליה כאל עינוי סאדיסטי, עוזרת במקרים של דיכאון חמור. הסיבה לכך אינה ידועה לרופאים, אך התוצאות מדברות בעד עצמן. שלא לדבר על תרופות אנטי-פסיכוטיות, שמסייעות לחולים מסכנים לחזור למציאות.

והנה הגענו לתרופות נגד דיכאון, האויב הגדול ביותר של הסיינטולוגיה. אפילו ברוק שילדס זכתה לנזיפה מצד הסיינטולוג מספר אחת, טום קרוז, מכיוון שהעזה להשתמש בתרופות לצורך טיפול בדיכאון לאחר לידה שממנו סבלה. והיא עוד התנצלה בפניו בסוף.

אני מכירה המון אנשים שהתרופות האלה שיפרו את איכות החיים שלהם לאין ערוך. יתרה מכך, יש אנשים שהתרופות האלה הצילו אותם. חד וחלק. כך שממש קשה לי להבין את הטענות של המתנגדים להן. נכון שאחוזי המטופלים בתרופות אלה עולים בקצב מהיר, ואולי יש אנשים שנוטלים אותן שלא לצורך, אבל עדיין – עם עובדות קשה להתווכח.

אה, ולגבי הטענה שהכול נובע ממניעים כספיים? הסיינטולוגים הם האחרונים שיכולים להגיד משהו בנושא הזה. זו ה"דת" היחידה, למיטב ידיעתי, שהכְּתבים והעקרונות שלה מוצעים בתשלום. ועוד איזה תשלום. כך שהטיעון הזה באמת מתחיל להישמע קצת מגוחך.

ממש כמו זה:

Kramer: You're an anti-denite.
Jerry: I am not an anti-dentite.
Kramer: YOU'RE A RABID ANTI-DENTITE! Next you'll be saying they should have their own schools!
Jerry: But they do have their own schools!

* גם אותו גררו לתוך הסיפור.

הגיהנום הוא הזולת*

בזמן האחרון התחלתי לקלוט שאני שונאת אנשים. כלומר, זה לא שאין אנשים ספציפיים שאני מחבבת, או אפילו אוהבת, אבל אנשים באופן כללי עושים לי רע.

אני נתקלת כל יום בהמון דוגמאות של התנהגות בהמית. לפני כמה ימים, מישהו ירק עליי מחלון האוטובוס. ניסיתי לשכנע את עצמי שהמוחטה שלו לא היתה מכוונת אליי, ושזו היתה טעות מצערת, אבל ללא הצלחה. אני בטוחה שהוא התכוון להרשים את החברים שלו על-ידי כך שיראה להם שהוא יכול לפגוע באישה הזו שעברה עכשיו בחוץ.

אני לא יודעת אם הבעיה היא בחינוך, או שאנשים פשוט הפסיקו להתחשב אחד בשני. לפני כמה זמן צפיתי בתוכנית מרתקת בערוץ YES דוקו שדנה בדיוק בסוגיה הזו. קצת קשה לי לקבל את הגברות בבית הספר לנימוסין, שמתגעגעות לימים שבהם אנשים ידעו באיזה מזלג צריך לאכול את הסלט ולא הניחו אף פעם את המרפקים על השולחן. אבל אני בהחלט מסכימה עם Jean M. Twenge, שכתבה את הספר Generation Me: Why Today's Young Americans Are More Confident, Assertive, Entitled–and More Miserable Than Ever Before. המחברת מעלה תיאוריה מסקרנת: הצעירים של היום קיבלו חינוך שמעודד אותם בראש ובראשונה למימוש עצמי, על חשבון כל השאר, כולל אנשים אחרים. אתה יכול לעשות כל מה שתרצה, חוזרים ואומרים ההורים באוזני הילד, ושום דבר לא יכול לעצור אותך. אך מה לעשות שזה לא ממש נכון? שלא כל הילדים יכולים לעשות הכול? וכך גדל לו דור שלם של צעירים מתוסכלים, שמלאכת המימוש העצמי מקשה עליו מאוד. ויתרה מכך, עקב הדגש המוחלט על אינדיבידואליזם, המושג של "התחשבות" לא קיים באוצר המילים שלהם.

אל תטעו. אני לא טוענת שאנשים לא צריכים לממש את עצמם. אבל קיים קו דק מאוד בין הניסיון להעשרה עצמית לבין פריצה מהגבולות האישיים ודריכה גסה על גבולות של אחרים. ופה בדיוק נעוצה הבעיה. היום אני מסתכלת אחרת על הנערים החצופים שלא מפנים את מושבם באוטובוס לאדם זקן; הדבר פשוט לא עולה על דעתם. כנראה שאבא ואמא לא אמרו להם אף פעם שכך יאה לעשות. ולכן הם נראים לעיתים קרובות כל כך נטולי רגשות אשמה ו/או בושה.

בשבוע שעבר יצא לי לבקר בשני בתי מרקחת באותו יום שישי עמוס. וכמובן שנאלצתי לחכות בתור ארוך ואיטי בשניהם. ובעוד אני מחכה, כאשר הרגליים שלי מתחילות לרעוד מרוב עייפות, ניגש איש אחד לדלפק של התרופות ללא מרשם והגיש לרוקח קופסת תרופות. "אני מבקש את אלה", אמר. הרוקח הציץ בקופסה ומיד תיקן את הלקוח שמדובר בתרופות מרשם בלבד. והנה שלף האיש פיסת נייר והגיש אותה לרוקח. "אדוני", הסביר הרוקח. "אני לא יכול לעזור לך. אנא קח מספר והמתן בתור". האיש חטף את הקופסה מהדלפק. "ממש תודה", סינן מבין שיניו והסתלק משם בעצבים.
אני צפיתי במחזה הזה בעניין רב. היה ברור לי שאלמלא סירב הרוקח למלא את בקשת הלקוח, הייתי מתחילה לצרוח על שניהם במלוא הגרון. לא הבנתי איך יכולה להיות לאדם מבוגר חוצפה כזו – לנסות לעקוף תור של כעשרה אנשים בלי להניד עפעף. מה קורה פה, לעזאזל?

וזו רק דוגמה קטנה, כמובן. היריקה הזדונית שלה זכיתי היתה עלבון צורב הרבה יותר. כשאני נתקלת ביצורים כאלה, אני אומרת להם בסתר ליבי שהם פרסומת לקונדומים. ואני חוששת שיום אחד המילים האלה ייצאו לי מהפה, ואז אולי אזכה גם לנחת זרועם. או שאולי הם עד כדי כך טיפשים שהם אפילו לא יבינו את הבדיחה. אני באמת לא יודעת. חלקתי את מחשבותיי בנושא עם כמה מעמיתיי לעבודה, ותגובתם היתה זהה: "תשמחי שאת לא נוהגת". כנראה שבכביש זה אפילו יותר נורא.

אז מה יהיה? האם יש לנו עתיד? כל עוד בהמות ממשיכות להוליד בהמות, קשה לי להיות אופטימית. ולפעמים עולות לי מחשבות פשיסטיות לגמרי, על הגבלת ילודה, או לפחות על קביעה מי ראוי להיות הורה. אבל כמובן שזה לא ריאלי בכלל. אני רק יכולה להתנחם בעובדה שלפעמים אני נתקלת במעשים טובים שמשאירים אותי מופתעת עד אין קץ. כמו נהג המונית החביב, שהביא אותי לרחוב הרחוק במקצת ממחוז חפצי כדי לא לעשות סיבוב גדול, ועצר את המונה, אבל בגלל שלא הצליח למצוא מקום חנייה זמני, הביא אותי בדיוק לנקודה שביקשתי. מבלי להפעיל שוב את המונה. ובכך החזיר לי קצת מהאמון שלי בנהגי מוניות, שחשבתי שנעלם לגמרי.

אני יושבת פה ונאנחת. ותוהה אם יש משהו שאני עצמי יכולה לעשות. אבל חוץ מלשמש דוגמה אישית בהתנהגות שלי, אני לא מצליחה לחשוב על כלום.

* סארטר היה עדין. במילים שלי זה יהיה משהו בסגנון "אנשים הם חארות".

טוב, לפחות שכר הדירה נמוך

בעקבות הפוסט הקודם שלי התחלתי לחשוב על אנשים שגרים באינטרנט.

יצא לי להיתקל כבר כמה פעמים באנשים שכמעט כל החיים שלהם מתנהלים ב-Cyberspace, כולל מערכות יחסים, חברויות ומה לא. ומשום מה הם מתייחסים לחוויות הווירטואליות האלה כאילו היו שוות ערך ל"חיים האמיתיים".

אני מאוד אוהבת את אתר שיתוף התמונות Flickr, ויש לי המון אנשי קשר שמצלמים דברים מדהימים, ואני נהנית לצפות בתמונות שלהם מדי יום. אבל היתה מישהי שנהגה לצלם כל רגע בחיים שלה, וכמובן מיד להעלות את התמונות לאתר. כל מפגש חברתי, כל טיול, כל בגד חדש שקנתה – מיד הופיעו גם במרחב הווירטואלי. שלא לדבר על הפורטרטים העצמיים היומיים. מתישהו לא יכולתי יותר לראות את הפרצוף שלה בדף הבית שלי, אז מחקתי אותה מאנשי הקשר. יש גבול.

ויש עוד אחת, שמסתבר שהכירה את בן זוגה, אם אפשר לקרוא כך למישהו שמתגורר במרחק של יבשת ממנה, דרך אותו אתר בדיוק. הוא הגיב לאחת התמונות שלה, ומשם התפתח רומן טרנס-אטלנטי. והיא המשיכה לשתף את כולנו בכל מה שעובר עליה, כולל תמונה של תעודת הגירושין שלה, שכן מסתבר שהגברת היתה נשואה בשלב כלשהו.

כל העניין הזה גורם לי, בתור צופה מהצד, להרגיש מאוד לא בנוח. עם כל הכבוד לאינטרנט כפלטפורמה לרשתות חברתיות – ויש כבוד; אפילו הרבה – אני לא מצליחה להבין את הצורך לשתף כל דקה מהחיים או כל רגע אינטימי, שבעיניי אמור להישאר פרטי.

יש שיגידו שאני עושה בדיוק את אותו דבר. אבל ההבדל הגדול הוא שאני כותבת את הבלוג הזה בעילום שם מוחלט, והחשש לאובדן הפרטיות שלי מגיע לפעמים לרמה של פראנויה. ואמנם גם אני משתפת תמונות באינטרנט, אבל אני עדיין דואגת למרחק כלשהו בין האישיות הווירטואלית שלי לבין מי שאני במציאות.

פעם נהגתי לקרוא בשקיקה את הגיגיה של בלוגרית ישראלית מסוימת, שלא אציין את שמה. הבחורה חשפה בבלוג שלה את חיי המין הפעילים שלה, וגם את בני משפחתה. בשלב כלשהו היא עשתה צעד שהשאיר אותי ללא מילים וגם גרם לי להפסיק לקרוא את הבלוג שלה באותו רגע – היא ציינה את שמה. המלא. ועוד תירצה את הבחירה המוזרה שלה בכך שהיא "חייבת את זה לקוראים". אז, לא, מאמי. את לא חייבת כלום לקוראים שלך. אנא ממך, אל תנסי להסוות את האקסהיביציוניזם שלך בדאגה לזולת. זה פתטי. שלא לדבר על מרתיח.

וקיימים גם אלה שטווים מערכות יחסים שלמות באינטרנט, בלי להעביר אותן כלל אל העולם האמיתי. בתור מנויה באתרי היכרויות, אני דווקא יכולה להבין בהחלט איך היכרות ראשונית יכולה להתפתח באופן מקוון, כי אחר כך במילא עוברים את שלבי הדייט הרגילים. אבל ליצור קשר רומנטי בלי להיפגש עם האדם השני אפילו פעם אחת? זה פשוט נשגב מבינתי. מערכות יחסים הן הרבה מעבר לדיבורים ולשיחות. איך אפשר לנהל קשר עם אדם בלי להסתכל לו בעיניים מקרוב, בלי להריח אותו, בלי לטעום אותו, בלי לגעת בו?

אני באמת חושבת שהאינטרנט מהווה פלטפורמה נפלאה להמון דברים, ואני משתדלת לעשות כל מה שרק אפשר באמצעותו – מתשלום חשבונות ועד חיפוש עבודה. אבל יש לי גם חיים אמיתיים. לא הרבה, אבל יש. ולכן אני יכולה לכבות את המחשב שלי בלי נקיפות מצפון, כי אני יודעת שהדברים החשובים בחיים לא נמצאים במרחב הווירטואלי – במרחק לחיצת כפתור – אלא דווקא במרחק נגיעה.

“אני משי, ואני למדתי מהחיים”

עוד חיקוי של סדרת ריאליטי אמריקאית. ועוד מתמודדת עם פה גדול מדי, שלא ממש מצליח לחפות על חוסר הכישרון שלה.

הפעם, במקום לרדת על אשכנזים, יורדים על אינטלקטואלים. Come out, come out, wherever you are. כן, כן, אתם יודעים מי אתם: בוגרי "שנקר", "בצלאל" ו-FIT. דבר אחד יש לי לשאול אתכם: מה זה דיפלומה לעומת חוכמת חיים? מה זה טכניקה לעומת חובבנות? מה זה אינטליגנציה לעומת אח גדול שמשתתף בתחרות?

לצערי הרב, לא חסרות בהמות במדינתנו הקטנה. אבל האם זה נדמה לי, או שהן זוכות לבמה גדולה במיוחד, שעליה יוכלו לשטוח את השטויות שלהן? חמישים שנות אינטגרציה עדתית עפו מהחלון אחרי ההתבטאויות המטומטמות של חלק ממשתתפי "האח הגדול" (שאני שמחה לומר שלא צפיתי בפרק אחד שלה). ועכשיו תור החכמים. כנראה שלא צריך מוח כשיש "ניסיון חיים".

כמובן שזו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בזלזול כלפי אנשים משכילים ומוכשרים. אבל נראה שאת משי לקחו לתוכנית בדיוק בגלל ההתנהגות הנוראה שלה. בהמה = רייטינג. זה כבר הוכח מזמן. אבל, בחיאת, אולי פעם אחת תנסו לקחת משתתפים שבאמת מתאימים לתוכנית? רוב המתמודדים האחרים עושים רושם טוב, ולא נראה שהם הגיעו לתחרות רק כדי להפוך לדוגמנים הבאים של רשת הלבשה ידועה. אז למה להרוס? לא חבל?

הדבר היחיד שאני יכולה לקוות לו הוא שגברת משי תתעופף הביתה בפרק הבא. זאת אומרת, אם היא לא תסנג'ר את כל שאר המתמודדים שיתפרו את הבגד שלה, כמו שעשתה עד עכשיו.

מעצבת אופנה, עאלק.

מאמנים שייכים רק לספורט

כשהייתי אתמול אצל הספר, עיינתי בגליון "לאישה" (כן, כשאני אצל הספר/רופאת הנשים, אני קוראת את המגזין הזה), ונתקלתי במדור שאלות ותשובות בעריכת שרון רובינשטיין, מאמנת אישית.

הופיעה שם שאלה של בחורה בת 21, שציינה שהיא בתולה ונרתעת מנסיונות של בחורים לקיים איתה יחסי מין. היא תיארה את החששות שלה מסקס ותהתה מדוע גברים נפרדים ממנה לאחר שהיא אינה נענית להם.

גב' רובינשטיין הנכבדה (ממש לא) השיבה לה שהיא כנראה משלה את הבחורים שהיא יוצאת איתם. כמו כן, הוסיפה ה"מאמנת" שעל הבחורה להתריע מראש בפני הדייטים שלה שאין בכוונתה לקיים איתם יחסי מין, שכן עליה להיות הוגנת. השורה התחתונה? תפסיקי לשדר מיניות, וזהו.

נותרתי בהלם מוחלט. האם זו העצה המתאימה לבחורה שחוששת מסקס? "אל תפרסמי משהו שאת לא מתכוונת למכור"? מבחינתי זה ממש כמו לגעור בה על כך שהיא מבזבזת לבחורים שהיא יוצאת איתם את הזמן, כי לא ייצא להם כלום מזה.

גילוי נאות: איבדתי את הבתולין שלי בגיל מבוגר יחסית, ולכן הזדהיתי מאוד עם הבחורה הצעירה. ואני יודעת שאם היא היתה שואלת אותי מה דעתי, הייתי אומרת לה שתפסיק להלחיץ את עצמה; כשזה יבוא – זה יבוא. וכמובן שהיא לא חייבת כלום לאף אחד, ומי שמפסיק לצאת איתה רק כי היא לא מוכנה לסקס לא שווה את הזמן שלה בכל מקרה.

די ברור לי שאם היועצת במקרה זה היתה פסיכולוגית מוסמכת, ולא "מאמנת" (כמה שאני שונאת את המילה הזו!), התשובה היתה שונה לגמרי. אבל, לצערי הרב מאוד, תרבות ה"קואוצ'ינג" פשתה במחוזותינו, ולאנשים ללא שום הסמכה ניתנת זכות דיבור, שלדעתי לא מגיעה להם כלל וכלל.

לי יש יועצת אישית – פסיכולוגית בעלת תואר שני והסמכה בפסיכותרפיה. היא למדה שנים רבות כדי להגיע למעמד שמאפשר לה לייעץ לאחרים. לעומת זאת, כל מיני ארחי פרחי ללא תואר שני (ובמקרים מסוימים, גם ללא תואר ראשון) נוטלים לעצמם תואר של "מאמנים" ופשוט לוקחים אחריות על חיים של אנשים אחרים. למיטב ידיעתי, קיימים לימודי "קואוצ'ינג", אולם אני סבורה ובטוחה שהרמה שלהם אינה משתווה לרמה של לימודים לתואר ראשון ושני בפסיכולוגיה.

לא מספיק שאסכולת ורדה רזיאל-ז'קונט משתלטת על חיינו (גם הגברת הזאת אינה מוסמכת בפסיכותרפיה, למיטב ידיעתי), אז הגענו למצב שכל אחד בעצם יכול להכריז על עצמו כמטפל. אני זוכרת שאמי היקרה אמרה לי פעם שכדאי לי לשקול לימודי קואוצ'ינג, ואני בטוחה שאת קיתונות הרותחין שקיבלה היא לא שוכחת עד היום.

אני יודעת שיש לי אינטואיציה טובה מאוד, ואני תמיד מוכנה לייעץ ולהקשיב. המומחיות שלי היא פענוח חלומות (לא לפי סמלים אוניברסליים, אלא לפי ההקשרים הספציפיים של החולם). אבל – וזה אבל גדול – מעולם לא עלה על דעתי להציע את שירותיי לאנשים זרים או לגבות עליהם כסף. זה יהיה מתיימר לחלוטין, אם לא רשלני וחסר אחריות.

חבל רק שהתקשורת מייחסת חשיבות אמיתית לכל ה"מאמנים" האלה, ונותנת להם במה לשטוח את התורות במשקל נוצה שלהם. כל עוד מדובר בייעוץ כלכלי, עוד ניחא. אבל ייעוץ פסיכולוגי? את זה תשאירו למומחים.