Bad Hair Millennium

What have I got to do to make you lovely,
What have I got to do to form my hair.
What do I do when flatness strikes me,
And I wake to find my style's not there.

It's sad, so sad,
It's a sad, sad situation.
And it's getting more and more absurd.
It's sad, so sad,
Why can't I mousse it over?
Oh it seems to me,
That hairspray seems to give the hardest hold.

טרוניות קטנוניות

אני מבינה שאת אוהבת נעלי עקב, אבל את חייבת לצעוד כמו חייל נאצי?

אני מבינה שיש לך חבר חמוד, אבל את חייבת לדבר איתו בטון תינוקי?

אני מבינה שאת אוהבת דגים, אבל את חייבת לאכול בעמדה שלך במקום במטבחון?

אני מבינה שאת אוהבת קפה, אבל את חייבת להשאיר את הצנצנת חצי פתוחה?

תיבת התלונות (לא) נפרדת

קיבלתי הודעה על חידוש רשיון רכב, וכמובן ששילמתי את הסכום באינטרנט. חיכיתי בסבלנות לאישור הסופי שאמור להגיע בדואר, אך אבוי. אין רשיון ואין נעליים. והואיל ורשיוני היקר יפוג מחר בערב, ביום שלישי לא אוכל לנהוג ברכב (אלא אם ממש בא לי לקבל שלילה).

התקשרתי למשרד הרישוי, ושם נאמר לי שאם אני רוצה, אני יכולה להגיע לאחד מהמשרדים שלהם ולקבל רשיון במקום. "אפשר להגיע לשם בכל שעות היום?", שאלתי לתומי. "ממש לא", הפקידה לא הצליחה להסתיר את צחוקה. "רק בין 8:00 ל-12:00".

אך לא אחת כמוני תאמר נואש. חקירה קצרה העלתה שקיימות עמדות בשירות עצמי שממוקמות בקניונים ואפילו בסניפי "סופרפארם" (טפו!). החלטתי לשים פעמיי לאחת מהעמדות. ידעתי שאין חלוקת דואר בימי ראשון, ולכן לא רציתי להסתכן בכך שגם מחר הרשיון לא יגיע. הכנסתי כרטיס אשראי, חויבתי בעמלת שירות עצמי של 30 ש"ח ונשמתי לרווחה. וכשהגעתי הביתה, מה חיכה לי בתיבת הדואר? נכון, הרשיון. וגם הודעה על חבילה שהגיעה לסניף הדואר לפני 10 ימים. למרות שהדוורים לא אמורים לעבוד בימי א', דווקא היום החליט הדוור החביב לחרוג ממנהגו. אבל אני רגועה – ברור לי שאם לא הייתי מבקרת בעמדה, הרשיון לא היה מגיע. Magical thinking, עשויים אנשים להגיד. אבל לי לא אכפת. מרפי היה גאון.

****

מה הקטע עם זמרים ישראלים צעירים שמוציאים שירים באנגלית? בכל יום אני נחשפת (דרך 88FM, כמובן) לזמר או זמרת שמלחשים מילים עצובות בקול הו כה נוגה. וההגייה? שלא נדע מצרות. לתשומת לבם של היוצרים החביבים – מבטא ישראלי לא הולך טוב עם the. או שתלמדו אנגלית או שתשירו בעברית. פשוט מאוד.

חידוש עאלק

מדי פעם קול צורח,
כך עולה לי ברמקול.
בא הלחן – לא סולח;
העיבוד הורס הכול.

כשההלם המתחנן בי
עוד משתומם
על כל מה שהוחמץ,
גם באוזן זה עוד מכה בי
ומעצבן כמעט בלי מאמץ.

ואז נשארת התבאסות חלקית,
ונשאר לי שיר? לא, בדיחה.

צמאה

היום שבו אזכה לקבל מחמאה מאחת הבחורות שעובדות איתי יהיה יום ניצחון אישי עבורי.

עד עכשיו, הכי קרוב שהגעתי אליו היה "הי, שתינו לובשות היום פסים!".

כך נוהגים כולם

נהגי מוניות הם עם בזוי.

אתמול בערב נסעתי במונית. כשהגענו לביתי, אמר לי הנהג את הסכום. 37 ש"ח. נתתי לו 40 ש"ח והוא החזיר לי את העודף במטבעות של שקל, שאחד מהם התגלגל על רצפת המכונית. "תוכל בבקשה להדליק את האור?", ביקשתי. "נפל לי המטבע". הנהג מיהר להגיב: "שמתי לך את הכסף ביד". לא הצלחתי למצוא את המטבע האבוד, והחלטתי לוותר. ביקשתי קבלה, וראיתי שהסכום בה היה 36.60 ש"ח. יצא שהזבל קיבל 1.40 ש"ח שלא מגיעים לו.

אני לא רוצה לחשוב מה הם עושים לתיירים.

גם על זה נתגבר

מגירת הגרביים העמוסה שלי היא משחק זיכרון.

הנה גרב לבן עם נקודות ורודות, ללא בן זוג. והנה גרב כחול עם פסים צהובים. והנה גרב ורוד עם נקודות לבנות. מצאתי אותך! אה, בעצם לא.

שלא לדבר על כך שתמיד כשאני ממהרת במיוחד, אני שולפת במקרה זוג מגולגל של גרבי Tabi יפניים. ממש יש לי זמן לזה.

בעיות עולם ראשון, אבל מה זה ראשון.

  • לגלות הגרלה שווה במיוחד ביום שבו מוכרז הזוכה.
  • לפספס את ה-Daily Spin ב-Bejeweled Blitz.
  • להיעלב עד עמקי נשמתי מכך שמישהו באינטרנט שאני לא מכירה כתב לי תגובה עוקצנית.
  • לחסל פיינט גלידה ולסבול עקב כך מבחילה קשה.
  • לראות את העולם מטושטש כי אני מתעצלת לנקות את המשקפיים כמו שצריך.
  • למצוא באינטרנט טבעת מדהימה, שזמינה בכל המידות חוץ מהמידה שלי.
  • לנסות להיזכר במשך שעות בשם של שחקן בלי לבדוק ב-IMDB, כדי לאמן את שרירי המוח.
  • להישאר ערה עד אחרי 4:00 ובגלל זה לדחות את הביקור בלשכת התעסוקה, שתוכנן למחר.