לילה בלי שינה = נקי בחדר

עקב נדודי שינה קשים שתקפו אותי לאחרונה, רשמה לי הרופאה כדורי שינה שאחת מתופעות הלוואי שלהם היא סהרוריות; ליתר דיוק, "הפרעת שינה שהסובל ממנה מבצע פעילויות אשר בדרך כלל מצביעות על עירנות בעודו ישן, כגון הליכה או נהיגה".

זה פשוט נהדר. אולי מתוך שינה אבצע סוף סוף את כל הדברים שאני לא רוצה לעשות כשאני ערה, כמו לשטוף כלים, לסדר את הבית ולנקות אבק?

מולטיטסקינג FTW!

מחשב מסלול מחדש

אין לי שום הליקובטר –
הבדיקות מיד הוכיחו;
באוויר ניחוח של ייאוש.
זה הזמן לכאב בטן,
שעריו השת פותח,
ותמיד צורבים הנכנסים.

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם,
מי שחייב יוכל לשתות גם מי באר.
מי שקיבתו סובלת
חרש ייכנס בדלת
חרש ייכנס אל הרופאה, כדי להישאר.

צרבת: The Sequel

צרבת אדירים
מתלקחת בלי כדורים.
מתרפקת על צלע
בלילות הקרים.

צרבת לבדה.
תעזור לי אולי סודה.
את אופיה הגרוע
רק הבטן תדע.

מה רעה היא צרבת על צלע,
מה כואבת הבטן יום רדת.
ומעצב הלילה פתע נולד לו
רגע של בחילה.

צרבת

"אומפרדקס" אהובי,
אסור לי לחצי ירח מוטרף.
סתם או הליקובקטר –
לבדוק או להישאר.

וה-TUMS נועצים עיניים,
מחכים לזה שייפול.
גם מומלץ לא לנעוץ שיניים
בעורות, בבשרים, במטוגן, בטעימות.

אז המיץ זורם ושורף לי שם,
בגרון גם.
אז המיץ זורם ושורף לי שם,
בגרון גם.
אז המיץ זורם ושורף לי שם.
אז המיץ זורם ושורף לי שם.

כל חודש, כמו שעון

שבעים ושישה הורמונים לפני מחזור,
עם מאתיים טונות של רעם אדיר.
ובתווך שורות "אדוויל" במצעד של אשפים
מאיימים לקרוע ת'אוויר.

שבעים ושישה הורמונים בראש שלי,
עם מאתיים קריזות עונות בתרועה.
ושתי חצוצרות פוריות כמו החול על שפת הים,
והדמעות זולגות מתוך תוגה.

Seventy six hormones led the big parade,
With a hundred and ten Advils close at hand.
They were followed by rows and rows of my fallopian tubes,
the cream of ev'ry famous gland.

Seventy six hormones caught me by surprise,
With menstrual cramps coming right behind.
There were more than a thousand screams tearing through the air;
there were tears of ev'ry shape and kind.

מזמור לקניידלך

זה קורה
שהבטן קצת כואבת.
זה קורה.
יש לשבת, לשבת.

שום מזור לא ידוע,
לא שנה, לא שבוע.
אין לנוע, לנוע.
ולחשוב שהייתי יכול
לעכל את הכל,
אבל, בן אדם,
זה קורה.

תזכירי לי?

מפאת early onset של אלצהיימר שממנו אני סובלת (אין כמו דיאגנוזה עצמית), החלטתי לתרגל את מוחי המחורר בתרגילי זיכרון שונים ומשונים.

לפני מספר ימים, באמצע הלילה, נזכרתי לפתע בסדרת הטלוויזיה "מרפי בראון", שאותה חיבבתי עד מאוד, וניסיתי להיזכר בשמה של השחקנית הראשית. עד הבוקר, הכי קרוב שהגעתי היה "קלאנסי דאהמר", עד שנשברתי ובדקתי ב-IMDB.

אולי כאן המקום לציין שעד לפני שנים ספורות, היה לי זיכרון פנומנלי לשמות ומספרים, ואכלסתי פעם בראשי תיקיה שלמה שכללה את מספרי הטלפון של כלל מכריי, את פרטי כרטיסי האשראי שלי ושל חברתי הטובה וכן את שמות כל הסרטים שזכו באוסקר משנות השישים ועד תחילת שנות התשעים (בשנים שלאחר מכן, למרבה הצער, סבלתי מדיסוננס קוגניטיבי).