הווה מתמשך

אני חובבת מאוד תוכניות תחקירים וסרטים דוקומנטריים, בייחוד כאלה שמתארים אנשים רגילים במצבים בלתי רגילים.

בזמן האחרון שמתי לב לכך שרוב יוצרי הסרטים הישראליים מתעלמים באלגנטיות מזמן עבר ומשתמשים בזמן הווה בלבד, כנראה לצורך הוספת נופך דרמטי. "היא הולכת בחניון החשוך ולפתע שומעת צעדים מאחוריה. היא מסתובבת ורואה את הרוצח. היא שולפת סכין, מתפתח מאבק, אך הרוצח דוקר אותה בבטנה, והיא מתה."

זה לא נכון מבחינה תחבירית, וגרוע מכך – זה נשמע רע. מאוד. למיטב זכרוני, אילנה דיין פצחה (או שמא פוצחת?) בטרנד הזה, יחד עם "נתראה אחרי הפרסומת" (זה ערוץ 2. זה אף פעם לא נגמר בפרסומת אחת).

עברית קשה שפה.

והיא עוד תיקנה אותי!

(בתום ארוחה במסעדה, המלצרית מפרטת את הקינוחים)

זרש: יש משהו עם פירות?

מלצרית: כן, יש לנו carambelle עם תפוחים ואגסים.

זרש: אה, crumble תפוחים? והוא מוגש עם גלידה?

מלצרית: כן.

זרש: מצוין. אני מזמינה אותו.

(לאחר מספר דקות, המלצרית מגיעה עם הקינוח)

מלצרית: בבקשה, carambelle תפוחים.

מנת קרב

אני: קנינו פטריות, אבל שכחנו לקנות בצל!
הוא: בשביל מה בצל?
אני: בשביל החטיבה.

בלי מלח

במשחקון Draw Something מותח במיוחד, הגיע תורי לנחש מה ציירה המתחרה שלי, בחורה אמריקאית צעירה.

כנראה שהיא לא ידעה איך לצייר את המילה IKEA, כי מה שהיא עשתה זה לכתוב על-גבי המסך Sweetish meatballs.

הכול יחשֹי

כשטוקבקיסט ב-YNET כותב "השגת גבול", אתה מופתע לטובה שהוא מכיר בכלל את הביטוי.

כשמורה לספרות בדימוס (שגם בודקת בחינות בגרות בזמנה החופשי) כותבת "השגת גבול", בא לך לירות בה.