סוף העונה

בלית ברירה, עקב מחסור חמור בקולה זירו במקרר שלי, גמעתי בקבוק של קולה סאקורה שהגיע כל הדרך מיפן: נוזל ורוד עם הרבה בועות וטעם מתוק עד כדי בחילה. חמוד, אבל קטלני.

אני חוששת שהורעלתי. היו שלום.

קרניבור

מזלג, סכין בכפות ידיך, 
אכול אותי מעט. 
אכול אותי בכפות ידיך, 
ככה לאט לאט. 

לאט בכפות ידיך, 
לחי, צוואר, כתף. 
אכול אותי בכפות ידיך, 
ככה לאט הדם נוטף. 

תאוות בשרים

עם אור שחר ביום לא עבות,
בעירי אשר כל עיר תשווה לה.
מנקניק שדיברו בו טובות,
מנקניק שקשה אותו בלע;
פסטרמה קונים בלי חובות,
וקבנוס שמים בכף קלע,
אך איה הוא, איה, אותו הנקניק מורטדלה.

והיא עוד תיקנה אותי!

(בתום ארוחה במסעדה, המלצרית מפרטת את הקינוחים)

זרש: יש משהו עם פירות?

מלצרית: כן, יש לנו carambelle עם תפוחים ואגסים.

זרש: אה, crumble תפוחים? והוא מוגש עם גלידה?

מלצרית: כן.

זרש: מצוין. אני מזמינה אותו.

(לאחר מספר דקות, המלצרית מגיעה עם הקינוח)

מלצרית: בבקשה, carambelle תפוחים.

אפילו אני יודעת שזה לא הולך ביחד

בצהריים הזמנתי אוכל, ושמרתי את הסלט לארוחת הערב.

עכשיו פתחתי את הקופסה ורציתי להוסיף את הרוטב, שנראה כמו וויניגרט סמיך במיוחד. מזל שהחלטתי לטעום אותו קודם – מדובר בשוקולד.

אולי המסעדה החליטה לשלוח לי קינוח קטן במתנה? לאלוהים פתרונים.

כל ניגירי בא יומו

הערב ביליתי עם חברה בקניון. ישבנו לסעוד בדוכן סושי, וכטוב לבנו בסויה, אכלנו לשובע וצחקנו כצמד ילדות בית ספר.

אחר כך המשכנו לנו לסיבוב קניות, ויצאנו מהחנות עם שלל נחמד.

כשכבר היינו באוטו, נתקפתי לפתע בתחושה מחרידה. פניתי לחברתי, והסתבר כי חששי היה מוצדק: שכחנו לשלם עבור הארוחה.

אבל אחרי שהגיעה הביתה, רצתה חברתי למדוד שוב את החולצה שקנתה וגילתה שהזמזם עדיין מחובר אליה. מי אמר שאין צדק בעולם?

מנת קרב

אני: קנינו פטריות, אבל שכחנו לקנות בצל!
הוא: בשביל מה בצל?
אני: בשביל החטיבה.

מזמור לקניידלך

זה קורה
שהבטן קצת כואבת.
זה קורה.
יש לשבת, לשבת.

שום מזור לא ידוע,
לא שנה, לא שבוע.
אין לנוע, לנוע.
ולחשוב שהייתי יכול
לעכל את הכל,
אבל, בן אדם,
זה קורה.