In Memoriam

אני מקדישה את הפוסט הזה לכומר הברזילאי אדליר דה קרלי, זכרו לברכה.

בפעם הראשונה ששמעתי על המקרה המוזר של הכומר המעופף, לא יכולתי להפסיק לצחוק במשך חצי שעה. הסיפור הזה נשמע אבסורדי מכדי להיות אמיתי: כומר שמחליט לקשור את עצמו למאות בלוני הליום ולהתעופף לשמיים. על מה עוד יחשבו?

בהתלהבותי הרבה, התקשרתי לאחותי כדי לבשר לה את החדשות.

"את שומעת? קראתי על כומר ברזילאי שקשר את עצמו לבלונים כדי לעוף. הוא היה עם חליפה תרמית ומכשיר GPS, והדבר האחרון שהוא אמר היה שהוא לא מצליח לתפעל את המכשיר וגם שקר לו, אבל שהוא בסדר. זה אחד הדברים הכי מצחיקים ששמעתי בחיים!"

אחותי נשמעה ספקנית במקצת. "אוקיי, אבל למה חליפת קרמיט?"

שיחה באוטובוס II

בחור חמד נעמד ליד חבורת נערים כאשר בידו חבילת Smarties. הוא מציע לנערים להתכבד.

נער א': אתה מגיע עכשיו משדה התעופה?

נער ב': למה אני קיבלתי הכי מעט?

בחור חמד: אתה יודע מה אמרו חז"ל: "איזהו עשיר – השמח בחלקו".

נער א': איך היינו צריכים את זה, אחרי אימון קשה.

בחור חמד: אם Smarties זה מה שמשמח אתכם, אתם צריכים לבדוק את סדר העדיפויות בחיים.

(הנערים צועדים לכיוון דלת האוטובוס)

נער א': ביי, רַבֵּנו.

אוי, באמת שלא היית צריכה

אם יש משהו שאני שונאת, זה פולניוּת.

כשמישהו מתחיל ברחמים עצמיים בנוסח אני-אשב-לי-בחושך-לבד, העיניים שלי מזדגגות. אני לא נופלת אף פעם בפח של המניפולציות הרגשיות הזולות האלו. אם יש לכם משהו להגיד, פשוט תגידו. אל תתחבאו מאחורי גינונים מעושים שנמצאים רק שלב אחד מתחת לפאסיביות-אגרסיביות של ממש.

אגב, זה גם בכלל לא יעזור לכם. כי התנהגות כזו רק גורמת לי להתחפר עוד יותר בעמדה המקורית שלי.

אז די כבר.

טוטי פרוטי

אני חושבת שעם כל הפיתוחים המדעיים שבוצעו בשנים האחרונות, הגיע הזמן שיתחילו לגדל תפוחים כשהם חתוכים לרבעים כבר על העץ, רצוי בלי גרעינים.

ואם כבר, אז גם תפוזים בלי קליפה (ובלי העור הלבן והמר), אבטיחים עם קליפה שקופה וליצ'י טעים.

דרוש עיסוי

נגמר לי העורף,
רוצה את הלילה;
שלא ייגמר לי הלילה.

(שוב תודה למהמהם התמידי – מה הייתי עושה בלעדיו?)

שיחה באוטובוס

ילד מספר בהתלהבות לחבריו: פעם היה לי שריטה בעין. בלבן של העין היתה שריטה. וזה היה ממש עמוק וכואב נורא.

אחד מהחברים: ואז הוציאו לך העין ושמו חדשה?