נטולה

מותשת. פיזית ונפשית. אין לי כוח לכלום.

אני מאוד מקווה שיקרה שינוי בקרוב, כי המצב הנוכחי לא יכול להימשך עוד הרבה זמן.

תמורה מלאה לכסף

היום הייתי אצל הפסיכולוגית שלי, וכמובן שסיפרתי לה על תלאות השבוע האחרון.

להפתעתי, היא ציינה שראתה היום בעיתון מודעת דרושים בתחום העיסוק שלי, ואף הביאה את העיתון וגזרה מתוכו את המודעה.

מי היה מאמין – ייעוץ פסיכולוגי וייעוץ קריירה באותו מחיר.

יש גם כאלה, למרבה המזל (וההפתעה)

הבוס הביא היום לעבודה את שני ילדיו החמודים להפליא, ואני התאהבתי עד מעל הראש בבנו בן השש. להלן מקבץ פנינים.

***

(הילדון חקר בסקרנות את השולחן שלי, המלא בצעצועים ובשטויות, והתמקד בקופת חיסכון בצורת חזיר)

ילדון: מאיפה זה?

אני: ממקדונלדס. אני חושבת שזה החזיר מ"צעצוע של סיפור".

ילדון: וזה הגיע עם כסף בפנים?

אני: לא. אני שמתי בתוכה מטבעות.

ילדון: אז זה לא שווה.

אני: יש לך קופת חיסכון?

ילדון: כן, יש לי קופה, ושמתי בה מטבעות ושטרות אמיתיים. ואחר כך גם הכנסתי את המפתח לתוך הקופה, ועכשיו אי אפשר לפתוח אותה.

***

(בהתלהבותי הרבה, הענקתי לילדון אחד מהצעצועים במתנה)

אחותו הקטנה (עומדת מחוץ לדלת): תיקח גם לי צעצוע במתנה!

(הילדון סוקר את השולחן ובוחר בובת "הלו קיטי", היקרה לליבי)

אני: לא את זה! אני אתן לך משהו אחר.

(בסוף התפשרנו על בובת כלב רכה)

ילדון (מביט בי בספקנות): למה לא רצית לתת לי את הבובה ההיא?

אני: כי אני אוהבת אותה.

ילדון: אז הצעצועים שנתת לנו הם דברים שאת לא אוהבת, ולכן לא אכפת לך שיקחו אותם?

ורשה, ווי הב א פרובלם

בתום מפגש חברתי, הוצע לי ולחברה טרמפ. התקרבנו לרכב, ואז האטה חברתי את קצב הליכתה ונתנה לי להגיע קודם לדלת הקדמית.

אני: למה את תמיד נותנת לי לשבת ליד הנהג?

חברה: כי אני מנומסת.

First Comes Love, Then Comes Marriage

מסתבר שהחמצתי קטע משעשע בארוחת הצהריים בעבודה, בין הגיקוסון הידוע לשמצה לבין אם טרייה לתינוקת שובבה בת שנה.

גיקוסון: שני ילדים זה ממש מעט.
אם טרייה: טוב, קודם כל שיהיה לך ילד אחד. סליחה, בעצם קודם כל שתהיה לך אישה.
(גיקוסון מרכין ראש)

The Deed Is Done (או: הבוס שלי לא מרשה לי להתפטר)

זהו. הפלתי את הפצצה. אחרי יום מזעזע בעבודה אתמול, שבמהלכו יצאתי הביתה באמצע היום בהתקף בכי, הגעתי היום למשרד ומחשבה אחת בראשי: "לא עוד".

נפגשתי לארוחת צהריים עם חברה טובה, שחיזקה את ידיי, ולאחר מכן ניגשתי לבוס והגשתי את התפטרותי. הוא היה המום, ושאל למה אני בוחרת בצעד דרסטי כזה. כמובן שהתחלתי לבכות, והסברתי בין הדמעות את החלטתי – שקיימת דרישה מוחלטת הן למהירות והן לאיכות, ושהאיזון הזה לא יוכל אף פעם להיות מושלם. השילוב הזה לא קיים בעצם במציאות.

הבוס ניסה לפתור את המצב: אולי אני רוצה לצאת לחופש? או להפחית את אחוזי המשרה שלי? הוא טען, ובצדק מסוים, שזו החלטה שאני עלולה להתחרט עליה מאוחר יותר.

חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהוא כנראה צודק. סיכמנו שאקח שני ימי חופשה בשבוע הבא. ובינתיים ההתפטרות מוקפאת. לפחות מצידי. כי אם דברים לא ישתנו או אם אמצא עבודה טובה יותר, היא תיכנס מיד לתוקף.