רסוס ריססתי

מישהו יכול להסביר לי למה בדיוק אחרי שאני מנקה את חדר האמבטיה, נכנסים אליו ג'וקים מהחלון?

הם נמשכים לריח של סבון רצפה?

Wanted: Dead or Alive

במהלך ארוחת החג, שמעתי חדשות מרעישות.

מסתבר שבחג אסיף אחד בשנות ילדותי, הצטרפתי לבני הדודים שלי למעשה עברייני של ממש: פשוט טיילנו לנו בין הסוכות השונות בסביבה וגנבנו מהן קישוטים. בסוף נתפסנו על חם – יותר נכון, אני נתפסתי – ואולצנו להחזיר את הסחורה החמה לבעליה.

הדבר המוזר הוא שאין לי ולו שמץ זיכרון מהאירוע הזה, ואני זוכרת דברים שקרו בגנון. אז או שאני מדחיקה את המעשה הנורא שביצעתי, או שבני הדודים שלי קצת התבלבלו בנפשות הפועלות.

בכל מקרה, אני בטוחה שהגילוי הזה יפתיע ביותר את כל מי שמכיר אותי.

החלטות, החלטות

הנה מגיעה שנה חדשה,
ואולי כדאי שאשנה ת'גישה.
במקום לקטר כמו רכבת ישנה,
אתחיל מעכשיו להיות עדינה.

פוליטיקלי קורקט, היר איי קאם!
האם אתה מוכן, עולם?
פרגון, אהבת הזולת וחמלה
יהיו מעתה בראש המעלה.

אך כמה זמן זה יחזיק מעמד –
כל הקטע הזה של הושטת היד?
אולי בכל זאת יחסרו לקוראים
סיפורי אוטובוסים, חידודים ושירים?

ומה לגבי בכיות לדורות?
וסתם ירידות על בנות אחרות?
שלא לדבר על רשמי PMS –
האם לא כדאי להרים להם נס?

כנראה שכושי עורו לא יחליף,
ואני נשארת עם אופיי המטריף.
רק אצפה לשמוע בשקט, בחרש:
"המשיכי כך – אוהבים אותך, זרש!".

יום אחרון בעבודה

בנסיעה למשרד, שרר באוטובוס שילוב ריחות מבחיל של בושם מתקתק וקפה.

***

קיבלתי מחמאה שאני נראית קורנת היום. תגובתי? "מעניין למה".

***

ירדתי להביא עוגה למאבטחת של הבניין, וסיפרתי לה שאני עוזבת את העבודה. "אוי, חבל", היא אמרה. "כזו שקטה ועדינה. בקושי שומעים אותה". מיותר לציין את תגובותיהם של שותפיי לחדר להערה הזו.

***

בסוף היום, רציתי לקום וללכת, אבל הלב שלי התחיל לדפוק במהירות. ממש היה לי קשה.

***

במהלך הנסיעה הביתה, היו לי דמעות בעיניים.

שיחה בתחנת אוטובוס

(לתחנה מתקרבות אישה קשישה והמטפלת האסייתית שלה. המטפלת מושיבה את האישה לידי, ואני זזה לקצה הספסל כדי לפנות לה מקום)

קשישה: את לא יושבת טוב.

אני (זזה פנימה): זה בסדר. יותר חשוב שאת תשבי. ישבתי מספיק.

קשישה: הגשם התחיל? את אומרת שהתחיל גשם? אני לא רואה שיורד גשם.

אני (שמה לב למכשירי השמיעה שלה): לא, אין גשם.

קשישה: מה שצריך פה זה שיירד גשם. זה יהיה טוב לכולם.

סצינות מחתונה של קרוב משפחה (שהתחתן כבר בעבר)

מישהו ניגש אל ההורים שלי ואליי ולוחץ לכולנו את היד. אני מביטה בו בבלבול מסוים.

האיש (לאבא שלי): יוסי, תעשה לה את הקישור.

(אחרי שהאיש הנחמד מתרחק, אני פונה לאבא שלי)

אני: מי זה היה?

אבא: אני לא בטוח.

***

זוג חברים של החתן ניגשים לאחותו של החתן.

אישה: את מוכרת לי. איפה ראיתי אותך?

אחות: אולי בחתונה הקודמת של עומר?

מזמור למחזור

אני גועשת וכועסת,
כמו תמיד לפני הווסת.
כי ידידי, מר PMS,
שוב רוצה להיכנס.

כל הגוף שלי דואב,
והראש ממש כואב.
שלא לדבר על השדיים –
שהתנפחו להם כפליים.

כי אני שייכת לזה המין
שבין הרגליים אין לו פין.
המסקנה שהתבקשה:
ארור האל שעשני אישה.

שלום, תת-מודע! נחמד מצידך לקפוץ לבקר.

הלילה היה לי חלום מוזר ביותר. חלמתי שמישהי, שכביכול הרשיתי לה לכתוב פוסטים בבלוג הזה מדי פעם, גילתה איכשהו את הסיסמה שלי והשתלטה על הבלוג היקר שלי. נכנסתי לבלוג והופתעתי עד מאוד לגלות פוסט שלא נכתב על ידי, אך היה חתום בשם האמיתי שלי. כך הבנתי שהיא גם יודעת מי אני בחיים האמיתיים.

אני בטוחה שאפשר להמציא תיאוריות פסיכולוגיות מפה ועד הודעה חדשה לגבי החלום הזה. אבל אני רק שמחה שזה לא קרה באמת.