מפורסתמים

ראיתי היום בקניון את מלאני מ"היפה והחנון".

החיים שלי מתחלקים ללפני ואחרי הרגע הזה.

שיחה בסופרמרקט

לקוח בקופה: תני לי בבקשה L&M.

קופאית: זה לא בריא.

לקוח: אני יודע. הבעיה היא אצלי.

אני (לא מסוגלת להתאפק): זו הפעם הראשונה שאני עדה לכזו דאגה מצד הקופאית.

לקוח: כן, גם אני. בדרך כלל אומרים לי שיש מבצע על שתי קופסאות.

(הקופאית נותנת ללקוח את הסיגריות שביקש, והוא מתחיל לארוז את המצרכים שרכש בשקיות)

קופאית: השקיות האלה לא חזקות. הן עלולות להיקרע.

לקוח: אז לשים שקית בתוך שקית?

קופאית: כן.

מן הפח אל הפחת

היום חזרתי לעבודה אחרי מחלה של יומיים. הבוס החדש לקח אותי לשיחה ובמהלכה הוא הודיע לי שאין דבר כזה להיות חולה; אני אמורה לבוא לעבודה בכל מקרה. הוא לא מפחד להידבק בשפעת, ולכן אני לא צריכה לחשוש. בהיתי בו בהלם מוחלט, והוא הוסיף שהיה צריך להגיד לי את זה במסגרת תיאום הציפיות. ואז הוא הפיל את הפצצה האמיתית: הבחורה שעבדה לפניי בתפקיד דומה פוטרה, בין השאר, כי העזה לצאת לחופשת מחלה של 14 יום לאחר ניתוח.

לא הזכרתי את זה בבלוג עד עכשיו, אבל בערך מהרגע הראשון שהתחלתי לעבוד במקום החדש, הרגשתי שמקומי לא שם. היתה לי הרי תחושה שקפצתי על המציאה רק כי רציתי לעזוב את המקום הקודם, וכנראה שזה אכן המצב. בכל מקרה, אני ממש לא מתחרטת על כך שעזבתי את מקום העבודה הקודם, כי הוא גרוע באותה מידה. בקיצור, מן הפח אל הפחת.

מחר אני מתכוונת להגיש את התפטרותי. אני לא מוכנה – או יכולה – לעבוד במקום שבו נאסר עליי להיות חולה. לא ביצעתי שום פשע, ומקומי אינו בכלא. אז אני אהיה מובטלת. או שאעבוד כפרילאנסרית. משום מה, יש לי תחושה שהדברים יסתדרו. ועבור פסימית שכמותי, זה באמת יוצא דופן.

יהיה בסדר (או שלא).

אלי המזל בפעולה

לפני כמה ימים ראיתי ב-Flickr תמונה של פסלוני חימר מסורתיים מהעיר טיאנג'ין שבסין, וכמובן שהחלטתי שאני רוצה כאלה לאוסף שלי. חיפשתי קצת ב-eBay, אבל לא הצלחתי למצוא פסלונים דומים. בסוף כתבתי לבחורה שצילמה את התמונה – אנגליה שחיה בסין – ושאלתי אותה אם תוכל לספק לי מילות מפתח נוספות לחיפוש. עברו כמה ימים ולא קיבלתי תשובה, והנחתי שאין לה חשק לסייע לי. אבל אתמול, לפתע, היא ענתה לי בחביבות ואפילו הציעה לרכוש עבורי את הפסלונים בבייג'ינג ולשלוח אותם אליי. שמחתי מאוד ורק ביקשתי שתבדוק אם ניתן לשלוח חבילות מסין לישראל (היה לי ניסיון רע עם מלזיה).

היום בבוקר, בצאתי מהבית, פגשתי את שכנתי החביבה מהקומה מעל. היא בדיוק התכוונה לנסוע למרכז העיר, והתברר שיעדינו זהים. היא הציעה לי טרמפ, ובמהלך הנסיעה סיפרה לי בהתרגשות שהיא נוסעת בעוד שבועיים לסין בטיול מאורגן שמתמקד בבייג'ינג ובערים הקרובות אליה, הכוללות, ניחשתם נכון, את טיאנג'ין. הייתי מופתעת מאוד וגוללתי בפניה את סיפור הפסלונים.

"כנראה שהיינו צריכות להיפגש היום", היא חייכה במסתוריות.

גמבה

כשיצאתי מהעבודה, נכנסה איתי למעלית בחורה שאכלה פלפל אדום כאילו היה תפוח. ציינתי בפניה שזו הפעם הראשונה שאני רואה מישהו אוכל פלפל בצורה כזו, והיא אמרה שזה כי היא רעבה אחרי יום העבודה, והיא יודעת שאם תגיע הביתה במצב כזה, היא פשוט תאכל כל מה שתמצא שם.

מחר: זרש פוגשת מתקין מזגנים שאוכל בצלים שלמים לארוחת בוקר.

מעיד על בעליו?

היום ראיתי באוטובוס בחור צעיר וחסון עם תיק גב בדוגמה פרחונית.

אישית, אני לא משתייכת בכלל לאסכולת ה"ורוד לבנות ותכלת לבנים", ולכן הערכתי אותו מאוד. באמת, למה שגברים לא ילבשו חולצות בשלל צבעי הקשת או יצטיידו בתיקים פרחוניים?

אבל בתוך תוכי, הצבעתי עליו וצחקתי: "יש לך תיק של ילדה!".

מועמד ראוי

הבחירות המקומיות לא פסחו גם על גבעתיים. בימים האחרונים, בכל פעם שאני עוברת בעיר, אני רואה שלטים בכל פינה: העובדות מצביעות פומרנץ.

לא מכירה את האיש, אבל זה נשמע לי ממש כמו שם של מחזה של חנוך לווין.

איבופרופן, אייך?

ולפעמים
ההרדמה נגמרת,
כאב בשן.
וזרש אז אומרת
שלום לשיננית.
השן התיכונה נושקת לשלישית –
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.