גזל לאור יום

חיפושיי אחר ביצי ההפתעה של "הלו קיטי" הובילו אותי גם לקניון רמת אביב.

בחנות הממתקים, מצאתי על המדף את הקופסה הוורודה הנכספת, אך מה רבה היתה הפתעתי כשראיתי את תווית המחיר: 28.50 ש"ח. אני חוזרת: עשרים ושמונה ש"ח וחצי.

הייתי בטוחה שמדובר בטעות, אך אותו מחיר הופיע על מספר קופסאות. בכל זאת, למען הסר ספק, פניתי למוכרת ושאלתי אם זה אכן המחיר. בלי למצמץ, היא ענתה לי שכן.

חוצפה זה אנדרסטייטמנט.

ממראות היום

הבוקר, שוב עלה לאוטובוס מר תראו-את-הידיים-היפות-שלי, הפעם sans אטמי אוזניים. במבט שני, הוא לא כזה חסון, והאמת שהוא נראה (ומתנועע) ממש כמו רקדן. יש לו מראה עברי לידר-י כזה, על כל המשתמע מכך.

ובערב, עלתה לאוטובוס בחורה עם בקבוקי שירלי טמפל בשיער. לא היה בזה שום דבר חינני; היא בעיקר נראתה כאילו שפכו לה צלחת פוזילי על הראש.

כתבה בעיתון של מחר

"מכה חדשה תקפה את הפיצוציות ברחבי תל אביב – יד נעלמה פתחה את כל הקופסאות של שלישיית ביצי ההפתעה של "הלו קיטי", שברה את ביצי השוקולד והוציאה מתוכן את הצעצוע, ולאחר מכן החזירה את חתיכות השוקולד לתוך הקופסה. למרבה ההפתעה, השאיר הגנב המסתורי אחריו מכתב התנצלות בכל חנות שאליה פרץ, בו סיפק הסבר מגומגם כי לא היה אחראי למעשיו באותה עת. למשטרה אין עדיין קצה חוט."

(שרון, יש לי את המלאכית!!!)

ואני חשבתי שבחנויות ספרים עובדים רק אנשים נחמדים

פור דה רקורד:

שלום רב,

ביום שני, 3.11.08, ביקרתי בסניף "סטימצקי" בדיזנגוף סנטר בתל אביב בשעה 20:50 (כאשר החנות נסגרת ב-21:00). לאחר זירוז קל מצד המוכרים, אשר הודיעו לי כי הם מתכוונים לסגור את הקופה, מצאתי ספר אמנות נאה, שמחירו 230 ש"ח. שאלתי אם אוכל לשלם עבורו בתלושי שי, ונעניתי בחיוב. המוכר העביר את הספר בקורא הברקוד ואז הודיע לי שלא אוכל לשלם בתלושים. תהיתי מדוע, ותשובתו היתה שבמחשב הספר מופיע במחיר שונה (263 ש"ח), ושאם אשלם בתלושים, לא אקבל את ההנחה. שאלתי אם הספר בהנחה, והמוכר השיב שלא, אך שבמחשב מופיע משום מה מחיר גבוה יותר. למותר לציין שהתפלאתי מאוד, וניסיתי לברר מה אוכל לעשות. המוכרים, מצידם, לא הביעו רצון לסייע. לכן השארתי את הספר בחנות ולא רכשתי אותו כלל.

אני מודעת לכך שהגעתי לחנות לפני שעת הסגירה, אך אני עדיין מצפה ליחס שירותי וענייני. את הלקוח לא אמור לעניין מה מופיע במחשב, אלא מחיר הספר כפי שמודפס על גבי התווית. לפיכך, גם אם קיימת אי-התאמה בין שני המחירים, אני מצפה מהמוכרים לפתור אותה בדרך כלשהי; התשובה "כי ככה זה במחשב" לא מקובלת עליי כצרכנית.

ואת ההוכחה לכך שקיים פתרון מעשי קיבלתי היום. נכנסתי לסניף "סטימצקי" ברחוב אלנבי בתל אביב, ושוב נתקלתי באותו ספר אמנות. הגעתי איתו לקופה וסיפרתי למוכרת החביבה את קורותיי בחנות בדיזנגוף סנטר. המוכרת, שלומציון (שכשמה כן היא – מלכה של ממש), מיד אמרה שתוכל לעקוף את הבעיה ולחייב אותי עבור הספר במחיר המופיע עליו, קרי 230 ש"ח, וכך עשתה. בנוסף, חיפשתי מארז סרטים שלא היה קיים באותה עת במלאי החנות, ושלומציון התקשרה למספר סניפים אחרים כדי לברר אם הוא נמצא שם, כדי שלא אסע אליהם לשווא. בקיצור – אפשר גם אחרת.

אני מאוד מחבבת את החנויות שלכם, ורוכשת בהן ספרים רבים. אך בנוסף להיצע הגדול, חשוב לי מאוד גם עניין השירות. אני לא מצפה לפיצוי, ורק אבקשכם לברר מול החנות בדיזנגוף סנטר את הסיבה להתנהגותם הלא אדיבה של המוכרים, ובמקביל, לציין לשבח את שלומציון מסניף אלנבי בפני מנהליה.

לתשומת לבכם, פנייה זו, וכן התגובה שאקבל מכם, יתפרסמו בבלוג האישי שלי, שעוסק גם בענייני צרכנות. אני ממתינה לתגובתכם המהירה.

בברכה,
[זרש]

יאמי

היום עלה לאוטובוס בחור צעיר ותכול עיניים, אשר אטמי אוזניים מספוג (הכי טובים בשוק – תאמינו לי) היו תחובים באוזניו.

אחרי שהתיישב, הוא השיל מעליו את הז'קט ונשאר לבוש בגופייה חומה וצמודה, שהדגישה את גופו החסון ואת ידיו השריריות. הוא גם דאג למתוח אותן לכל הכיוונים – כנראה כדי להדגיש את העובדה שהוא מבקר בחדר הכושר לעיתים תכופות.

כן, לא היה לי סקס הרבה זמן. איך ידעתם?

שיחה באוטובוס V

פוסטמה בטלפון הנייד: את צריכה לחנות בחניון ואז לצאת ממנו ולחצות את הכביש. כלומר, מדובר בצומת X, אבל הכבישים מעוקלים ולא ישרים. זו בעצם כיכר. אחר כך תעברי את חנות החיות, תעברי ליד חנות ירקות גדולה ואז תגיעי למספרה. תזהי אותה כי יש שם כסאות שנראים כמו קוביות עם מושבים כתומים.

(גילוי נאות: הפוסטמה הזו היא אני. מעניין מה האנשים באוטובוס חשבו על ההסברים שלי.)

מה יותר מעצבן מילדים קטנים? ההורים שלהם, כמובן

היום ישבתי על ספסל בשדרות רוטשילד וחיכיתי לאמא שלי, שהיתה אמורה להגיע לתל אביב. לידי ישב בחור צעיר (ודי חמוד) עם עולל בלונדיני ומצודד (יותר נכון, הוא ישב שם קודם. אני הצטרפתי אחר כך).

האב הצעיר לא הפסיק לדבר אל בנו הקטן בקול המתיילד הכי מעצבן ששמעתי בחיים. "יש לך מקל על הראש!", הוא אמר לילד. "כן, יש לך מקל על הראש!". אני חושבת שהמשפט הזה זמזם לי ברקע במשך שיחת טלפון שלמה שביצעתי עם חברה. והוא לא הסתפק בזה. בשלב מסוים הוא הרים את חולצתו של העולל והחל לדגדג אותו בבטן, לקול צחוקו של הקטן.

חשבתי כבר שאיאלץ לזרוק את עצמי לפני מכונית נוסעת (או, לחילופין, להרביץ לאב עם מקל על הראש), אך אז הגיעה הישועה, בדמותה של האם הגאה. היא מיד פצחה בדיון עם בעלה לגבי העולל – האם קר מספיק כדי להלביש אותו במעיל? או שהחולצה הקצרה מספיקה?

בסוף הם יצאו לדרך, לא לפני שעברו – עם בנם הקטן – באור אדום.

יאללה, קינדר!

חדשות מרעישות הגיעו אליי בימים האחרונים משרון היקרה. חברת "פררו", יצרנית ביצי ההפתעה הידועות (לשמצה?) של "קינדר", השיקה מוצר חדש ומופלא: ביצי הפתעה עם בובות של "הלו קיטי". כל מי שמכיר אותי יודע מה משמעות הדבר: ריצות אינסופיות בחיפוש אחר הביצים האבודות, צווחת שמחה מזעזעת עם גילויין וניסיון נואש ופתטי לאסוף את כל הצעצועים בסדרה.

אבל, רצה הגורל ולא הצלחתי למצוא ולו ביצה אחת. מגזרת פלורנטין התבשרתי ששם דווקא הן מצויות בשפע, אך לא כך המצב ברחוב בן יהודה, בשדרות רוטשילד או ברמת אביב. אוי לבושה.

חברים, זה הזמן להרים את הכפפה. אני מבקשת (מבקשת? מתחננת! מפצירה! יורדת על ברכיי!) שתסורו למכולת/סופרמרקט/פיצוציה הקרובים לביתכם ותבדקו האם הגיע הנס אליכם. אני מתכננת ליצור רשימה מפורטת של מקומות עלייה לרגל לשם חיפוש אחר הגביע הקדוש.

בהצלחה לכולנו!