טיפ: הברקת תכשיטי כסף

אם יש לכם תכשיט כסף שזקוק להברקה, עזבו את כל החומרים המיוחדים ו/או את המטליות היקרות.

פשוט שימו את התכשיט בקערית מים עם קצת סבון כלים, וכעבור כמה שעות הוא יהיה מבריק כמו חדש. באחריות.

אני שוקלת לבצע רצח. אל תעצרו אותי.

חזרתי עכשיו הביתה, ובכניסה לסמטה שבה נמצא הבניין שלי עמדו שני נערים ללא נוע, כאילו היו בעיצומו של משחק "אחת שתיים שלוש דג מלוח" מותח במיוחד. אחד מהם החזיק קרוב לאוזנו מכשיר נייד.

כשעברתי לידם, הבחור עם הטלפון פשוט הסתובב ללא התראה מוקדמת ונתן לי מכה חזקה ביד.

"אתה דפוק?", שאלתי בהלם. הבחור לא ענה, והמשיך להקשיב לטלפון.

"מאיפה באת?", הוא שאל באפתיה גמורה. "מהרחוב", עניתי, בכעס הולך וגובר. "למה הרבצת לי?!". הבחור מלמל משהו, שנשמע כמו "אז תחזרי לרחוב".

"שניכם אידיוטים!", צעקתי עליהם. "עופו מפה, או שאני קוראת למשטרה!".

המשכתי ללכת, ואז ראיתי כמה בני תשחורת נוספים, שכנראה להם חיכו שני הדפוקים.

אם הם לא היו הולכים, בחיי שהייתי מתלוננת עליהם.

מי פנוי בסוקומוויט?

(זרש עולה למונית. למרבה ההפתעה, לנהג יש תווי פנים אסייתיים להפליא.)

זרש (לנהג): מאיפה אתה, אם מותר לשאול?

נהג: אשדוד.

(לאחר מכן התפתחה שיחה מרתקת על רוסים שנראים כמו סינים, רוכבי רולרבליידס הלבושים בשחור מכף רגל ועד ראש, והתלאות שמסתבר שצריך לעבור מי שמעוניין לנהוג ברכב ציבורי.)

כאילו, את אמיתית?

לוקיישן: מאחורי תחנת אוטובוס ברחוב הומה.

סצינה: בחורה שעומדת ממש מול הפרצוף שלי דוחפת את היד עמוק לתוך המכנסיים, מאחור, למשך זמן שנראה כדקות ארוכות.

מסקנה מתבקשת: מאמי, את באמת חושבת שלא רואים אותך?

A Battle of Wills‏

בימים האחרונים, האוזן הימנית שלי החליטה שוב להזכיר את קיומה.

כמו בפעמים הקודמות, זה התחיל בתחושה של מים באוזן, בתוספת גירוד מציק במיוחד. בשלב כלשהו נשברתי, ועשיתי את האסור מכל: דחפתי Q-tip לתעלה, בשיא העדינות. והפעם האחת הזו היתה יותר מדי.

ואז התפתח קרב עדין ביני לבין האוזן. החצופה הקטנה חושבת שתצליח לגבור עליי, אבל זה לא יקרה. יש לי כוח רצון. אני לא אתפתה יותר לכלום.

This town ain't big enough for the both of us.‎

גם ככה יש לי יותר מדי שטויות

ובנוסף לבעסה הכללית, גיליתי מקודם שנעלם לי אחד מהפיצ'יפקס שהיה מונח על השולחן בסלון.

אחרי חיטוט קל בשקית הזבל היבש (טישו וכאלה), נאלצתי לקבל את העובדה שכנראה זרקתי אותו בטעות.

כוס אמק.

מיאוס טוטאלי

די. נמאס לי.

אני שמנה, וזה מגעיל אותי. המשקל שלי הוא הגבוה ביותר מזה שנים, וממש קשה לי להסתכל על עצמי. בכל פעם שאני קולטת את הבבואה של עצמי במראה, I cringe. ורק המחשבה על להתחיל דיאטה עושה לי רע, כי אני די בטוחה שעברתי כבר מזמן את המאה קילו, ואני יודעת שמחכה לי דרך ארוכה. יצא לי לפגוש כמה אנשים שעבדתי איתם בעבר, וראיתי את התדהמה על הפנים שלהם כשהם ראו אותי. אני החמאתי למישהי שהיא נראית מעולה, אבל מה כבר היא יכולה להגיד? הרי אני רק הידרדרתי.

נכון שאני אמורה לקבל את עצמי כמו שאני, אבל קשה לי לעשות את זה. אני חושבת שיש לי פנים יפות, אבל הסנטר הכפול מכער אותן. אני כבר לא נראית לעצמי יפה יותר. וגם לא סקסית. וכשזה מצטרף לעיניים נטולות האיפור ולפריחה בשפתיים, המראה הכללי הוא די דוחה. דוחה מאוד, בעצם. וזה לא משפיע רק על הבגדים. יש לי די הרבה טבעות ושעונים שכבר לא עולים עליי. ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שענדתי צמיד.

נתנו לי מספרי טלפון של שתי דיאטניות, שרק מחכים שאעשה בהם שימוש. אבל אני דוחה את הקץ. כשיש לי יום רע ומלחיץ בעבודה – מה שקורה די הרבה בזמן האחרון – יותר קל ומהיר פשוט לקנות כמה חבילות "קליק" ולחסל אותן בערב אחד. ואחר כך ללכת לישון עם בחילה ועם תחושה עוד יותר רעה.

אני מכירה את עצמי היטב, ומודעת לכך שכשאתחיל לרזות, זה יהיה התגמול, ואני לא אצטרך את הפיצוי המיידי. אבל המחשבה על התהליך הזה מכניסה אותי לייאוש מוחלט עוד לפני שהתחלתי אותו בכלל.

אני לא מבשלת, ובאופן כללי מעדיפה לא לקחת איתי אוכל באוטובוס. ואין מה לעשות – אני נמצאת רוב שעות היום מחוץ לבית. אז אני באמת מקווה שהדיאטנית שאפנה אליה תתחשב בעניין. ושלא תהיה קשוחה מדי. התנהגות כזו רק מעוררת בי אנטי.

ביום ראשון אני מתקשרת. זהו. הגיעו מים עד נפש.

הירושה

(זרש ואחותה דנות בצבע עיניו של האחיין)

זרש: אל תבני על זה שהצבע יישאר כחול. הרי גם לך וגם לבעלך יש עיניים חומות.

אחות (לבעלה): רגע! אבל לאמא שלך יש עיניים כחולות!

בעל: באמת?