סיפורים מסמרי שיער

היום בבוקר, שוב עלה לאוטובוס הערפד הידוע לשמצה, ואף התיישב לפניי.

לא ידעתי שגם ליצורים מיתולוגיים יש קשקשים.

***

ובדרך הביתה, ישבה לידי בחורה עם שיער שחור ודוחה, במרקם מלאכותי. ובמשך כל הנסיעה, היא סלסלה על האצבע קווצות מהשיער שלה, כך שבכל כמה דקות זכיתי למגע מצמרר בג'יפה הזו. פשוט להקיא.

עוד יום רביעי

באתי לעבודה מדוכאת רצח, ואז חטפתי צעקות וגם הלחיצו אותי כהוגן. בכיתי מהבוקר עד שהצלחתי איכשהו להירגע.

ההרצאה שאני משתתפת בה לא התקיימה היום, כי המרצה לא הצליחה להפעיל את המצגת, ואז גם הוציאה את ה-Disc on Key מהמחשב לפני שסגרה את הקובץ, ובכך דפקה לו את הצורה. למחשב שלום. להרצאה להתראות.

ובאוטובוס, כמו באוטובוס, בכל עצירה, המנוע דמם. מסתבר שהדלת האחורית גרמה לתקלה. טוב, היא תמיד היתה זונה.

מי זו שיבה?

אני תוהה כמה מהצעירים של היום באמת מבינים את פירוש המשפט המופיע מעל למושב הראשון בכל אוטובוס (שלא לדבר על לפעול לפיו).

יום הכיפורים

מכיוון שאני נוהגת להתנצל ו/או לבקש סליחה מאנשים מיד לאחר ביצוע העלבון, אין לי מה להגיד יותר.

רוצה בזוקה?

היום בבוקר, במהלך הנסיעה לעבודה (זה כבר מחדל לכשעצמו), ישבה מאחוריי גברת שהעלתה גירה ללא הרף (כלומר, לעסה מסטיק).

עד היום לא שמתי לב עד כמה הצליל הזה מרתיח, בייחוד כשהוא מעורב מדי פעם בקולות פיצוץ קטנים.

גועל נפש.

HD במיידי

גיליתי שאפשר לשפר פלאים את איכות הצפייה בטלוויזיה אם רק מנקים את האבק מהמסך.

היום הכול מתחיל מוקדם יותר, מסתבר

בארוחת החג זכיתי לפגוש את בתו בת החמש של בן דודי. חמודה, הילדה. בלונדינית מלאכית עם עיני תכלת. ואיפור מלא. כן, כן. מסתבר שהקטנה ביקשה להתאפר, ולכן זכתה למראה ערב זוהר – צללית כחולה, מסקרה וגלוס, מעשה ידיה של אשתו הכוסית של בן הדוד (שאינה אמה של הילדה).

לפחות התינוקת המקסימה של בת דודתי, בובה יפנית בת שנה וחצי כמעט, בחרה במראה הטבעי.