The nerve!‎‏

It sounded like a good idea at first: My Parents Were Awesome, a blog dedicated to photos of mom and dad at much happier and carefree times. After all, they too were young once.

My late grandfather was an avid photographer. And he frequently used my beautiful mom, his only daughter, as a model. So I dug up a few photos, scanned them, and was more than thrilled to submit the best one to this cute blog. Why not let the world see my mother in all her glory, right? Wrong.

Although submitted a few weeks ago, the photo has not been published to date. So imagine my surprise when I stumbled upon this neat little note, conveniently printed in rather smallish letters:

When you submit your picture, you grant MPWA a non-exclusive, irrevocable, royalty-free license to use the work to be used, copied, sublicensed, adapedt, transmitted, distributed, published, displayed or otherwise under our sole discretion.

I could have sworn that this disclaimer was not present on the page when I first viewed it. Therefore, I count myself lucky that I managed to read it before my mom's precious memory was handed over to a stranger, who could now use it for God knows what.

I immediately e-mailed the blog owner again, requesting that he not publish the photo. I guess the world can do without one pretty picture.

בורה וטוב לה

היום בערב, בדרך לארוחה המשפחתית, נהג המונית שאל אותי מה קרה ברחוב שלי אחרי הצהריים.

מסתבר שהיו שם עשרים ניידות משטרה וגם כמה אמבולנסים, במרדף משטרתי אחרי שני חשודים שנמלטו על-גבי אופנועים.

ואני? אני ישנתי עם אטמי אוזניים ולא שמעתי כלום. Ignorance is bliss.

סיכום יום הולדת

  • ארוחה משפחתית חביבה.
  • מפגשים נעימים עם חברות.
  • אנשים שציפיתי שיתנו לי מתנה ולא נתנו כלום.
  • אנשים שלא ציפיתי מהם לכלום ונתנו לי מתנה.

שיחה במסעדה

(המלצר ממליץ לזרש על מנה מסוימת. בסיום הארוחה, זרש פונה למלצר שמפנה את הצלחות)

זרש: ההמלצה שלך היתה מוצלחת.

מלצר: זה לא הייתי אני. כנראה מלצר אחר.

זרש: מצטערת! אתם פשוט דומים.

מלצר: זה בגלל שאני שחור, נכון? רק תגידי.

זרש: כן. וגם כי אתם לבושים אותו דבר.

מלצר: נכון! באתי לעבודה, וגיליתי ששנינו לובשים את אותם בגדים.

זרש: זה קורה.

נסיעה מהסרטים (או מהטלוויזיה)

היום בבוקר, במהלך נסיעתי לעבודה בפעם הלפני אחרונה, עיניי חזו בפלאים הבאים:

  • אישה שאחזה בתינוק בן שלוש שבועות (sic).
  • איש שלבש חולצה עם הכיתוב I Love NYC וחבש כובע של גונדולייר.
  • ציפי מור, גיבורת ילדותי (ואפילו אמרתי לה את זה!).