שיחה בבית קפה V‏

(ישבתי בשולחן הממוקם במעבר, וזללתי להנאתי ארוחת בוקר אנגלית)

גברת חצופה שעברה לידי ותחבה את פרצופה לתוך הצלחת שלי: השעועית הזו נראית יפה!

(ממש רציתי לגשת אחר כך לשולחן שלה ולשפוך עליה את השעועית)

“כאילו, ברור שהוא יותר חתיך מג’ייקוב!”

אתמול ירדתי לבדוק אם הגיע דואר (זו בערך הפעם היחידה שיצאתי מהבית).

לשמחתי הרבה, התיבה שלי היתה מלאה וגדושה במעטפות במגוון גדלים וצבעים: חלק היו מוצרים שהזמנתי באינטרנט, והחלק הגדול היו חבילות Swap מסתוריות. אך רובן ככולן היו מקושטות במדבקות ססגוניות.

זה אשכרה נראה כמו Locker של ילדה בת 12. רק היה חסר שם פוסטר של אדוארד מ"דמדומים".

שיחה בבית קפה IV‏

סלב א' (בעודו מצית סיגריה): שמעת שיש רחוב על-שם אהוד מנור? ונעמי שמר?

סלב ב': ודודו דותן.

סלב א': יש רחוב זוהר ארגוב?

סיק טרנזיט גלוריה מונדי

ביקרתי לתומי ב-Facebook, כאשר אירוע מסוים משך את תשומת ליבי: מכירת חיסול ב-Urbanix, החנות האהובה עליי בתל אביב.

מיד פניתי לאיש(ה) שלי מבפנים, והיא אוששה את הגרוע מכל. החנות נסגרת.

תמיד עצוב לי כשעסק קטן סוגר את דלתותיו. בייחוד כשמדובר בחנות מתמחה שהיתה בעצם היחידה מסוגה בתל אביב, אם לא בישראל. והעצב רק מתגבר כשאני נזכרת בהתלהבות ובלהט של אמיר וקלייר המקסימים, בעלי החנות, שעם הזמן הפכו לידידים שלי.

האמנתי שיש להם סיכוי טוב להצליח. המיקום שלהם ברחוב שיינקין היה מוצלח, והעובדה שהם אירחו מגוון של תערוכות אמנות הביאה לסיקור עיתונאי די נרחב. והם אפילו זכו בפרס השופינג של TimeOut בקטגוריה שלהם, חנויות מתנות.

תמיד עצוב לי כשעסק קטן סוגר את דלתותיו. בייחוד כשמדובר בחנות "שלי".

זרש

Glee או לא Glee?

(מצטערת. הייתי חייבת.)

אגב, אם יש פה משחק מילים מתוחכם, אשמח לקבל הסברים. אני לא הצלחתי להבין מה לעזאזל הם מנסים להגיד.

פחדים מוצדקים

אתמול נשארתי ערה עד 4 בבוקר. ככה זה כשמובטלים, לא? אין בשביל מה לקום בבוקר, ואחרי כמה זמן, אפילו השעה 9:00 או 10:00 מתחילה להיראות כמו אמצע הלילה.

ישבתי מול המחשב, כאשר לפתע שמעתי רעש מכיוון הסלון. זה נשמע כאילו משהו נפל על הרצפה. קפאתי במקומי. מה עושים? כל בר-דעת היה כמובן ניגש לראות מה קרה. אבל פחדתי. נורא. מאז שצפיתי בסרט האימה המחריד, כל רעש קטן מקפיץ אותי, וכל צל שיכול להיראות כמו דמות חשוכה גורם לי לכסות את הראש בשמיכה (מנהג ידוע להגנה מפני יצורים על-טבעיים).

ניסיתי להירגע ולהגיד לעצמי שיש הסבר פשוט ביותר לרעש המוזר (שאותו אגלה בבוקר), והמשכתי לקרוא את הפוסטים שהצטברו ב-Google Reader.

אבל אז גיליתי לחרדתי שמספר הפוסטים בקטגוריה מסוימת היה 666 (כן, אני לא מספיקה לקרוא את כולם). ובקטגוריה אחרת, המספר היה 66. זיעה קרה מילאה את גופי. זה לא יכול להיות צירוף מקרים! עקב שנים של צפייה בסרטי אימה, ידעתי מיד מה עליי לעשות – לקרוא כמה פוסטים בכל אחת מהקטגוריות, כדי לסלק את המספר מבשר הרעות מהמחשב שלי כמה שיותר מהר.

ואולי לעבור את הלילה בשלום.

התנהגות בלתי ברורה בעליל

נחמד:
לערוך Giveaway לחברי הפורום.

מקסים:
להכריז על כל המשתתפים כזוכים.

מגעיל:
לשלוח את הפרס רק לחלק מהזוכים, ולא לכולם.

כאילו, אם לא בא לכם לתת מתנות, למה לעזאזל הצעתם?!