The Awesome Zeresh Giveaway – Happy New Year!‎

במהלך השנה שפר עליי מזלי וזכיתי במספר תחרויות שנערכו באתרים שונים. לאות תודה, ולכבוד השנה החדשה הבאה עלינו לטובה (טפו טפו), החלטתי לערוך Giveaway לקוראיי היקרים.

הפרס הוא שתי בובות Be@rbrick (סידרה 8​) מאוסף הבובות הפרטי שלי, שגובהן שבעה ס"מ.

Be@rbrick
מימין - Flag; משמאל - Basic

כדי להשתתף, פשוט כתבו תגובה לפוסט זה עד יום רביעי, 5.1.2011, בשעה 23:59, וביום חמישי אגריל את שם הזוכה באופן אקראי.

קחו בחשבון שהזוכה יצטרך למסור לי את כתובתו כדי לקבל את הפרס.

בהצלחה!

כבר עשית LIKE היום?

הגעתי במקרה לבלוג של מישהי שמתארת את עצמה כ-Follower of Jesus Christ. אז בדקתי בפייסבוק, ומסתבר שישנם עוד 72,495 כמוה.

(תמיד מוזר לי לראות בחורות מגניבות עם פירסינג באף ובגדים מיוחדים שמגדירות את עצמן כדתיות. יחי ההבדל הקטן.)

הרשת הסוציאלית

אתמול צפיתי סוף סוף בסרט הרשת החברתית. משחק מעולה, תסריט שנון, בימוי טוב. בקיצור – מומלץ ביותר.

למרבה הצער, ולמרות שהמתרגמת קיבלה ייעוץ בקשר למונחי מחשב, התגנבו לתרגום מספר טעויות שגרמו לשערות הקטנות שעל העורף שלי לסמור.

לדוגמה, pop ups שהפכו ל"משקאות קלים". או Livejournal, שמסתבר שהוא "עיתון חי".

Yikes.‎

הוכחה ניצחת לכך שחוסר שינה מכלה נקודות IQ

הלילה לא הצלחתי להירדם, אז החלטתי לעשות מרתון של קומדיות רומנטיות מטופשות.

וכך אני מוצאת את עצמי צופה פעם שנייה(!) בסרט הנוראי הוא פשוט לא בקטע שלך, שהיה די מזעזע (ומדכא, וסטריאוטיפי להחריד) גם בצפייה הראשונה. כל אישה חולמת על חתונה, וכל גבר מפחד מאינטימיות וגם מוכן לבגוד בג'ניפר קונלי (שהיתה אחת מהנשים היפות בעולם לפני שהפכה לשלד מהלך).

אבל היי, לפחות הקומדיה המפגרת עם הילארי דאף, שבה צפיתי לפני כן, מתחילה להיראות כמו סרט של ברגמן.

זה נואר זה?

חלק מהאתרים שבהם אני מבקרת זוכים לפופולריות רבה בקרב צעירי ארצנו.

והנה, אחת מהן תיקנה אותי עכשיו שהאיות הנכון של הביטוי הוא "אמונה תפלה", וגם סיפקה הסבר משכנע: מהמילה תפל (חסר טעם).

שאני אמות כאן ועכשיו.

אנשים שצריך להרוג IX

  • אלה שמשתמשים במילה "לרשום" במקום "לכתוב".
  • אלה שמציעים חברות בפייסבוק לאנשים שהם לא מכירים (לי, למשל).
  • אלה שברגע שהם שומעים על מבצע/הנחה, יש להם תלונות (למה 10% ולא 20%?).
  • אלה שקוראים לבת שלהם "יהל" (זה בדיוק כמו לקרוא לבת שלכם "יאיר").

מה שהייתי פעם מזמן

בלילות האחרונים אני מרגישה שאני חוזרת אחורה בזמן.

כשאני מתעוררת באמצע הלילה, אני מצפה לראות מולי את ארון הבגדים הגדול שעומד בחדרי בבית ההורים. ולרגע אני נבהלת. למה המיטה לא צמודה לקיר? אני עלולה ליפול ממנה בטעות.

התחלתי להתגעגע לשנות נעוריי, לימים פשוטים יותר: הייתי תלמידת תיכון, אמא ואבא דאגו לכל מחסורי, סבתא היתה מארחת אותנו בדירתה האלגנטית. לא היו לי דאגות של פרנסה או מחשבות על מה אני רוצה לעשות עם עצמי. הכול נראה תמים ונחמד. והיום? היום אני לא יודעת מתי אמצא עבודה. כשמתקלקל משהו בבית, אני אחראית לתקנו. ואם לא אמלא את המקרר, לא יהיה מה לאכול. וסבתא היקרה? היא כבר מזמן לא איתנו (וגם בשנות חייה האחרונות היא כבר לא ממש היתה איתנו).

אך כמובן שהעבר לא היה ורוד כל כך. שנות התיכון זכורות לי כטראומה מתמשכת. הייתי ביישנית ולא פציתי את פי בחברת בנים. לא העזתי להצביע בכיתה. התביישתי בגופי ונהגתי ללכת שפופה. רק עם חברותיי הטובות הרשיתי לעצמי להשתחרר. גם מערכת היחסים עם אבא שלי היתה גרועה מאוד, והדבר לא הוסיף לביטחון העצמי שלי, שהיה גם כך רעוע ביותר.

עדיין, יש איזו נחמה בגל הנוסטלגיה הזה ששוטף אותי. אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת בשעון הקיר שהיה בחדרי; צורתו היתה כשל שעון יד בעל רצועה ורודה. היה לי בית מיניאטורות שבו הצגתי לראווה אצבעוני חרסינה. על כיסא במאי בפינת החדר – ששמי היה רקום עליו – נחה לה בובת ALF. ומעל למיטתי חייכו אליי כוכבי קולנוע מכרזות סרטים שהיו להיטים בשנות השמונים.

זו תחושה מוזרה, אך נעימה; מין געגועים לתקופה שלא ברור אם היתה באמת.

מעניין כמה חודשים זה כבר ככה

קיבלתי היום חשבון חשמל בסך 1,450 ש"ח, כאשר לפי גרף התפלגות הצריכה שמופיע על-גבי החשבון, חלה עלייה של מאות אחוזים ביחס לתקופה המקבילה בשנה שעברה.

החלטתי להתקשר למוקד חברת החשמל כדי לבדוק את העניין, ושם התבקשתי לספק להם את קריאת המונה הנוכחית.

בן רגע, צנח סכום החשבון ל-450 ש"ח. המוקדנית הסבירה לי ש"כנראה עשו הערכה גבוהה מדי". נו שיט.

מה בין פמיניזם להר סיני?

הפוסט הזה מתרוצץ לי בראש כבר הרבה זמן. התיישבתי לכתוב, ואז החלטתי שבעצם לא כדאי. אבל אני לא יכולה להתעלם יותר מפרץ ה"פמיניזם"* התוקפני של הזמן האחרון בעקבות פרשת "המכון לאמנות הפיתוי"**.

אני פמיניסטית. הנה, אמרתי את זה. אבל התפיסה האישית שלי דוגלת בראש ובראשונה בשוויון בין נשים לבין גברים בכל תחומי החיים וגם – ולא פחות חשוב – בסובלנות ובקבלה. לכן קשה לי מאוד להבין למה רבות מאחיותיי (וגם חלק מאחיי) מתעקשות להפוך מקרה ברור של תקיפה מינית לדיון פמיניסטי. תנו לי לגלות לכן סוד – אף אישה לא רוצה להיאנס. גם מישהי שבחיים לא הגדירה את עצמה כפמיניסטית (או שלא מכירה כלל את המילה) לא מאחלת לעצמה יחסי מין בכפייה. אבל העניין הזה יצא לגמרי מפרופורציות. מעיון בחשבונות הפייסבוק והטוויטר של כל מיני אושיות אינטרנט חשובות ניתן להסיק שזו הצרה הגדולה ביותר שנחתה על המין האנושי בעשור האחרון. וזה לא. מצטערת. מדובר בחבורה הזויה של גברים, ומי מהם שביצע תקיפה מינית ראוי, כמובן, לעונש הולם. אבל יש גבול.

יצא לי לראות הכרזות שונות ומשונות על כך שכל הגברים הם אנסים בפוטנציה, ואני חייבת להתקומם נגד האמירות הנוראיות האלה בכל כוחי. באותה מטבע אפשר לטעון שכל הנשים הן זונות בפוטנציה. או טיפשות. או נהגות גרועות. או כל דבר שלילי אחר שעולה על הדעת. שלא לדבר על צירוף המילים האומלל "הטרדה מינית", שמתאר היום, לדעת רבות, אפילו מבט שמופנה אל מתחת לצווארון. לא הגזמנו קצת? אני, בתור אישה, לא רוצה בשום פנים ואופן שיחוקקו עבורי חוקים מגוננים, כאילו הייתי ילדה חסרת אונים. אני חושבת שאני מספיק חזקה בשביל להתמודד עם רוב האינטראקציות עם המין השני. כמובן שישנם מצבים המהווים הטרדה מינית ללא שום ספק, ובגללם בדיוק נוסח החוק. ובשל כך קשה לי להבין נשים כמוני שדורשות להקים חומה בלתי נראית בינן לבין הגברים, כך שכל תקשורת בינם לבינן תצטרך לעבור דרך פילטרים חוקיים שיקבעו אם מדובר בהטרדה או שמא בסתם אמירה תמימה (וקיימות גם נשים שחושבות שאין דבר כזה בכלל).

אגב, לפחות לפי מה שראיתי, רוב המחאה נותרה על-גבי מסך המחשב, ולא יצאה לרחוב, ולכן הפכה למחאת כורסה: "עשיתי LIKE על קבוצת המתנגדים וכתבתי טוויט זועם. אני את שלי עשיתי". אז זהו, שלא. ממש לא. אם אתן באמת רוצות לעזור לנשים בצרה, אני מזמינה אתכן לפנות למרכז לסיוע לנפגעות אונס או למרכזים לעזרה לנשים מוכות. אני מבטיחה לכן ששם תמצאנה הרבה יותר קורבנות מאשר הנשים שאיתרע מזלן לצאת לדייט עם בוגר המכון. אז נכון שהמרכזים האלה הם לא Trending topics בטוויטר, אבל הם בכל זאת עוזרים להרבה מאוד נשים.

הערת שוליים חשובה: תפיסת העולם הכללית שלי מתנגדת לאלימות בכל צורה – מינית, גופנית, נפשית וכן, גם מילולית. לצערי, נתקלתי בלא מעט התלהמות ואגרסיביות במהלך הדיון בנושא המכון. די אירוני שדווקא אלה שלוחמות בחירוף נפש נגד תקיפה מינית ואונס בחרו להעביר את טענותיהן בצורה בוטה ואלימה. סתם נקודה למחשבה.

* כן, כן, המילה מוקפת במרכאות. תמשיכו לקרוא ותבינו את הסיבה.

** זו הפעם האחרונה שאני מתכוונת לכתוב משהו בנושא המכון הזה. נמאס כבר.