הפעם השנייה שהודיתי לאל שעברתי ל-YES היתה כשהתחילו לשדר את "מחוברות".
הפעם הראשונה היתה כשעברתי ל-YES.
השטויות שרצות לי בראש
הפעם השנייה שהודיתי לאל שעברתי ל-YES היתה כשהתחילו לשדר את "מחוברות".
הפעם הראשונה היתה כשעברתי ל-YES.
אנשים שמגדירים את הבית שלהם כמיקום ב-FourSquare, עושים Check-in ואז מנג'סים על זה לחברים שלהם בפייסבוק.
במסגרת שיגעון הקופונים שהשתלט עלינו לטובה, רכשתי בחודש שעבר כרטיסיה לחמש כניסות למכון כושר, במחיר מגוחך של 39 ש"ח בלבד. כמובן שדחיתי את הקץ, והתקשרתי למכון רק היום, שהוא היום האחרון שבו ניתן לנצל את ההטבה.
היתה לי תקווה עמומה שאולי ניתן לממש את הכרטיסיה גם בחודשים הבאים, אך התבדיתי. הבחורה הנחמדה שענתה לטלפון סיפרה לי שהיו עוד אנשים שהתקשרו בדיוק לאותה מטרה, ולכן הם האריכו את המבצע עד למחר. "אז את יכולה לבוא היום לשני שיעורים ומחר לשני שיעורים, וכך לפחות תנצלי ארבע כניסות", היא הסבירה בקלילות. "תבואי היום לשיעור פילאטיס ולחוג התעמלות ומחר לשיעור אירובי ולחדר כושר".
או שאני יכולה פשוט להוציא 40 ש"ח מהארנק ולזרוק אותם לפח.
בייחוד כאלה שממששים את כל ככרות הלחם במאפייה.
כשטוקבקיסט ב-YNET כותב "השגת גבול", אתה מופתע לטובה שהוא מכיר בכלל את הביטוי.
כשמורה לספרות בדימוס (שגם בודקת בחינות בגרות בזמנה החופשי) כותבת "השגת גבול", בא לך לירות בה.
צפיתי היום בפרק הבכורה של סדרת הטלוויזיה החדשה תשעה חודשים, "פרויקט טלוויזיוני ראשון מסוגו", כפי שהכריזה קריינית הרקע (כנראה שהם לא מחשיבים את הפרויקט באותו פורמט בדיוק של BBC משנת 2007).
עם כל חוסר הרצון שלי להביא ילדים לעולם, תוכניות כאלה מרתקות אותי. ללא קשר לתוצר הסופי, אני יכולה מאוד להזדהות עם הכמיהה למשהו שקשה להשיג, עם תחושת הכישלון שנובעת מכך ועם התקווה שהמצב ישתנה.
ואכן, חלק מהסיפורים קורעי לב ממש: זוג דתי שאיבדו שלושה עוברים (את האחרון בשלב מתקדם של ההריון), זוג מבוגר יחסית שמנסים להביא ילד כבר הרבה שנים ועוד.
אבל כמובן שיש גם את אלה שהסיפור שלהם לא מעורר בי כלל הזדהות. כדי להביא דווקא בת לעולם, אחת מהנשים מוכנה להיכנס למשטר דיאטה הזוי, שבמסגרתו אסור לה לצרוך תבלינים מכל סוג שהוא, ולכן היא מתלוננת שתיאלץ לבשל פעמיים (אולי בעלה העצלן יקום ויבשל לעצמו?). וכמובן שיש את ה-Wannabe סבתות.
אחת מהן הסבירה בצורה ברורה שהיא מחכה כבר לרגע שבו תהיה סבתא, ולכן לא הפסיקה להלחיץ את בתה וחתנה עד שקיבלה את משאלתה. בעיניי, אין דבר אנוכי מזה. את רוצה להיות סבתא? זב"שך. חכי עד שתתפוצצי. או עד שהבת שלך תחליט שהיא מעוניינת להיכנס להריון. הזכות שלך להיות סבתא לא גוברת על הזכות של בתך לעצור ולהחליט אם היא רוצה להיות אמא. כבר שמעתי בחורות שאמרו שהן לא ממש רוצות ילדים, אבל "נביא ילד אחד כדי שאמא שלי תהיה מרוצה". ברור לי לחלוטין שכל הלחץ הזה נובע מסיבה אחת בלבד: הנחת היסוד (המוטעית מיסודה) שכל אישה רוצה ילדים, וצריך רק לדחוק בה קצת כדי שתממש את ייעודה האמיתי.
וזה מוביל אותי לכותרת הפוסט. מדובר בציטוט של אחת ממשתתפות הסדרה. הייתי מתקנת אותה, אבל לא נראה לי שזה יעזור.
אני לא ציפיתי
שהשיער שלי ינשור,
אבל שמפו כזה אמור לי לעזור.
לא, לא, אני לא ציפיתי.
אני אומרת כן ציפיתי,
שלא ייקח לי בכלל זמן,
כי השיער שלי מבריק ומשומן,
ורק לזה אני חיכיתי.
(הטלפון הנייד שלי מצלצל ב-11:30 ומעיר אותי משנתי)
אני: רק התעוררתי עכשיו.
חברתי הטובה: אני הספקתי להוריד שני ילדים בגן, להתמזמז עם אישה ולעשות ספונג'ה.
(אני זוממת לפתוח גירסה עברית לבלוג Failbook, שמוקדש בדיוק לדברים כאלה. Stay tuned.)
היום בערב יצא לי לראות את:
עכשיו אני יכולה למות ולהגיע לגן עדן.