משהו רקוב בממלכת סטארק

ובהמשך למזמור שהקדשתי לסדרה משחקי הכס, אני חייבת להודות שאני קצת מופתעת מהצלחתה הגורפת הן בקרב המבקרים והן בקרב הצופים. אמרתי קצת? התכוונתי למאוד.

כתוצאה מכך, גם מותה של אחת מהדמויות הראשיות (לא אזכיר מיהי, לטובת אלו שעדיין לא צפו בסדרה) לא השפיע עליי כהוא זה. הדמויות בסדרה כל כך לא עמוקות, כל כך שטחיות, שלא הצלחתי להיקשר ולו לאחת מהן; החלוקה היחידה שהצלחתי לעשות היא בין אלה שמעצבנות אותי פחות לבין אלה שמעצבנות אותי יותר. בסיפור רחב יריעה מעין זה, אין כנראה מקום לפיתוח הדמויות, ולכן השתמשו יוצרי הסדרה בטריק הפשוט ביותר: כל דמות אופיינה באמצעות תכונה אחת, סוג התנהגות אחד, "שטיק" אחד. ופה בדיוק מתחילה הבעיה. משהו שם פשוט לא עובד.

שלא לדבר על כך שהכול מתוק מדי, נקי מדי, אמריקאי מדי. ולמרות שמדובר באנשים שאמורים להיראות אמיתיים, השחקנים שנבחרו לתפקידים השונים נוטים להיות בצד היפה של הספקטרום. מלכודת שיניים ישרות של ממש. אפילו האלימות – למרות הבוטות שלה – טהורה מדי. ולכן כל הסיפור מתחיל להזכיר לי חלק מההפקות המושקעות של ערוץ "הולמרק": מיקומים מרהיבים, תלבושות יפהפיות ועלילות קלושות לחלוטין, שמשתמשות בקונבנציות קולנועיות נדושות ובמניפולציות הרגשיות הזולות ביותר.

ולא הזכרנו עוד את סצינות הסקס הלוהטות והבחורות העירומות הרבות המופיעות בסדרה (הערה: ח"ח למלהקים שהצליחו למצוא את השחקניות/דוגמניות האחרונות שלא הגדילו את החזה). הכול לשם האמנות, כמובן, למרות שבחלק מהמקרים, אפילו אני כבר הייתי נבוכה; לדוגמה, סצינת מין בין שתי נשים, שכל קשר בינה לבין העלילה מקרי בהחלט.

אני לא יכולה שלא לחשוב על הסדרה (הנוראה) שושלת טיודור, שאיכשהו הצלחתי לצלוח את העונה הראשונה שלה. שם בכלל לא היו דמויות, אלא קריקטורות מגוחכות וחלוקה גסה וברורה בין הטובים לרעים. ניסיתי לזכור חסד נעורים לחלק משחקני הסדרה (כולל השחקן הראשי), אך התסריט הגרוע, שנראה כאילו פותח על-ידי מיטב כותבי הטלנובלות, לא הותיר בי ספק: מדובר בזבל טלוויזיוני של ממש.

למרבה המזל, לעיתים מגיעה לטלוויזיה סדרה טובה. אמרתי טובה? התכוונתי למצוינת. גם כאן מדובר בעלילה המתרחשת בעבר, אם כי הפעם לא הלכו רחוק במיוחד. אימפריית הפשע סוקרת את מעלליו של גנגסטר בניו ג'רזי של תחילת המאה העשרים. בדומה לסדרות שלעיל, גם היא כוללת דמויות רבות מספור. אך בשונה מהן, כל דמות מייצגת אדם אמיתי, על כל חולשותיו וחסרונותיו, שמצליח לעורר בצופה אמפתיה. גדולתו של יוצר הסדרה, מרטין סקורסזה (במאי שאת רוב עבודתו בשנים האחרונות דווקא איני אוהבת), היא בכך שהצליח להפיח רוח חיים בדמויות המבצעות מעשים נתעבים על בסיס יומיומי. לא פעם ולא פעמיים עלו דמעות בעיניי בעת צפייה בסדרה. לשם ההשוואה, לא הרגשתי דבר בעת הריגתה של הדמות הראשית בסדרה משחקי הכס, ורק קיוויתי שעוד דמויות נוספות יילכו בדרכה. ועדיף כמה שיותר מהר.

הזמן עובר ולי לא חסר

לפעמים, ברגעי שעמום, אני נוהגת לחפש בפייסבוק אנשים מעברי. ותמיד אני מגלה דברים מפתיעים: שוברת הלבבות התחתנה, הילדה הנצחית הפכה לאמא ואפילו הבחורה שחיפשה ריגושים מחוץ לנישואין חובקת כעת תינוק בפוזה משפחתית מושלמת.

מעניין מה חושבים עליי אנשים מהעבר שמחפשים אותי. האם מחפשים אותי בכלל?

מזמור ל"משחקי הכס"

אז מה היה לנו שם בנוף?
מלך אחד שהלך עד הסוף,
נסיך מעצבן, אבירה של ממש,
פראים אצילים ועוד קצת מישמש.

ילד גדול שעדיין יונק,
אח שאצל אחותו מתפנק,
סריס בוגדני וליצן החצר:
בן אצולה שטיפה התקצר.

ולמרות כל אלה, איני בטוחה
שלצפות בסדרה אני ממשיכה.
חייבים להודות, למרבה הצער,
שמרוב תככים לא רואים את היער.

הדילמה האולטימטיבית

מסתמן שמצאתי עבודה. הייתי בראיון וזומנתי לראיון שני. הסימנים מצביעים על כך שהם מעוניינים. אז מה בדיוק הבעיה? שאני לא.

אני מובטלת כבר שנה. יום הולדת ממש. אולי אני באמת צריכה לחגוג את יומה הראשון של תקופת הבטלה, התקופה האפלה, למרות שיותר מכל בא לי לצעוק.

מאוד קשה לי לדמיין את עצמי עובדת. הייתי בכל מיני ראיונות, בכל מיני מקומות, ובאף אחד מהם לא יכולתי לדמיין את עצמי כעובדת מן המניין, שבאה למשרד בכל בוקר, מכינה לעצמה כוס קפה ומתיישבת לעבוד. נראה לי שאיבדתי לגמרי את המוטיבציה התעסוקתית שלי. ואז נכנס לתמונה המקום האחרון שהתראיינתי בו.

זה מקום מסודר, עם תנאים טובים, אני מתארת לעצמי. עוד לא ממש דיברו איתי על השכר. ואיפשהו אני מתפללת שהם יציעו לי שכר כל כך נמוך שאני אהיה חייבת לסרב. כי אם השכר יהיה טוב, איזו סיבה תישאר לי להגיד לא? ההורים מתחילים ללחוץ עליי. וכך גם חברים. ואני מרגישה כלואה. ולחוצה מכל הכיוונים. ואני מרגישה את זה אפילו מבחינה חיצונית – הסבוריאה שחשבתי שנפטרתי ממנה נותנת שוב את אותותיה. העור שלי יבש והשפתיים שורפות. אני נראית כאילו עקץ אותי חרק אקזוטי.

בשבוע הבא יתקיים הראיון שבו אשמע את כל הפרטים. ואם התנאים יהיו סבירים, כנראה שלא תהיה לי ברירה, ואיאלץ להתחיל לעבוד שם. למרות שכל נימי נפשי זועקים שלא לשם אני שייכת. אין שם חבורה של עמיתים צעירים לעבודה; רוב העובדים מבוגרים מאוד; ואני חוששת שאתייבש שם לגמרי. או שאקום ואעזוב לאחר חודש, כפי שעשיתי מספר פעמים בעבר. ואז מה יהיה? שוב אצטרך לחפש מקום חדש.

ההורים שלי טוענים שאני מחפשת דברים רעים בכל מקום עבודה, ושאם מחפשים, ברור שמוצאים. אבל הם לא מבינים אותי. אף אחד לא היה שם במקומי. אף אחד לא נסע בכל בוקר למשרד, כאשר ככל שהאוטובוס התקרב ליעדו, הלב הלך וצנח; אף אחד לא הרגיש שהמוח שלו נסתם מרוב עבודה עם חומרים משמימים; אף אחד לא רצה לקנות כרטיס לכיוון אחד ולברוח מהארץ בלי לגלות לאיש.

אולי אלו צרות של עשירים. אני באמת לא יודעת. כנראה הגעתי לפרשת דרכים, אבל אני לא מצליחה לקרוא מה כתוב על השלטים. מה אני אמורה לעשות עכשיו?

צמרמורת אחזה בכל גופי

מישהו הגיע לבלוג שלי באמצעות חיפוש של צירוף המילים "אבא וביתו הקתנה סקס סיפורים".

אני לא יודעת מה יותר מזעזע – הרעיון שמישהו יחפש דברים כאלה או שגיאות הכתיב.