גם ברשתות חברתיות יש מקובלים, מסתבר

הכי מצחיקים אותי אנשים שמתנגדים לפייסבוק (בדרך כלל מסיבות ילדותיות להחריד), אבל מיהרו לאמץ את גוגל+ כמוצאי שלל רב.

בעיניי, הרשת החדשה היא די מעפנה, במקרה הטוב, בייחוד כי היא עדיין לא החליטה אם היא פייסבוק או טוויטר; לדוגמה, כל אחד יכול לעקוב אחריי, בין אם אני מעוניינת בכך ובין אם לאו, ללא קבלת אישור ממני.

אז יש בה מעגלים? נו שוין.

תגובה אוטומטית

ביקרתי בסניף AM:PM נחמד ויפה,
והגשתי לקופאית שובר לפחית קפה.
קפה קר בחינם – מה יותר טוב
בערב יום קיץ לח עד רטוב?
אך למרות שהפחית שצולמה בשובר
היתה כמו שלקחתי, בדיוק אותו דבר,
הקופאית נתנה בי מבט חמוץ,
ואמרה "זה לא זה" בפה קפוץ.

תיבת התהודה נפתחת

למה לאנשים שמקשיבים למוסיקה הכי מחורבנת יש תמיד את האוזניות הכי מחורבנות?

אבל הנורא ביותר היה כשהיצור הסיר את האוזניות כדי לענות לטלפון. נשמעו שם "עַלו" ("הלו" ב-ע'), "באלוהים שאני באוטובוס. בתנ"ך ובספר התורה" וגם כחכוחי ליחה מבחילים. זבל אורגני, כבר אמרנו?

שווים אך לא זהים

אם אני מאמינה שיש שוני אבולוציוני בין נשים לגברים, זה אומר שאני פמיניסטית רעה? בחיי שהתבלבלתי קצת אחרי שקראתי את הפוסט הזה.

אנשים שצריך להרוג XI

  • אנשים עם ראש סגור שבטוחים שיש להם ראש פתוח.
  • אנשים שמתווכחים עם מומחים בתחום מסוים למרות שלהם עצמם אין שום השכלה בתחום.
  • אנשים שמוכנים לדרוס את כל מי שבדרכם בגלל דעותיהם ה"הומניות".
  • אנשים שבוכים שכל העולם נגדם, אבל מתנהגים כמו חארות לחברים הבודדים שכן מוכנים להיות לצידם.

זאכארי היקר

לפנות ערב צפיתי בסרט הדוקומנטרי זאכארי היקר, ששודר בערוץ YES דוקו. מדובר במסעו המרגש של הבמאי קורט קני, שהחליט לתעד את חייו של חברו הטוב שנהרג, כדי שבנו הקטן יוכל לדעת מי היה אביו. דמותו של החבר, ד"ר אנדרו בגבי (רופא במקצועו), השתקפה בסרטים הביתיים שבהם השתתף ובראיונות עם חבריו הרבים, עד שהיה נדמה לי שאני מכירה אותו באופן אישי. הוא היה אדם חייכן, בעל חוש הומור נהדר, שאהב להיות רופא ולעזור לאחרים. הוא גם היה זה שרוב החברים היו בוחרים בו כשושבין בחתונתם. פשוט איש מקסים, עם זוג הורים מקסים לא פחות.

את סוף הסרט ראיתי דרך הדמעות שלא הפסיקו לזלוג מעיניי. גם עכשיו, שעות לאחר מכן, כאשר אני נזכרת בסרט קורע הלב הזה, אני מתחילה שוב לבכות. לכן קשה לי להגיד שאני ממליצה עליו, למרות שהוא אחד מהסרטים הדוקומנטריים הטובים ביותר שצפיתי בהם אי פעם. "המלצה" היא לא המילה הנכונה בהקשר זה.

ובכל זאת, אני מפצירה בכל קוראיי לא להחמיץ את הצפייה בסרט. ברגע שתראו את פניו המחייכים של אנדרו ז"ל, תבינו בדיוק למה אני מתכוונת.

שובו של הפֵן האבוד

אחרי שנואשתי כבר מלמצוא ספר טוב, פגשה היום חברתי היקרה ה' את מעצב השיער האגדי מאיר, שסגר במפתיע את מספרתו בגבעתיים לפני כשנה.

מסתבר שהאיש חזר בגדול, ובקרוב הוא יפתח מספרה חדשה ברמת גן.

החדשות הטובות של השנה, ללא ספק (מה שאומר הרבה לגבי החיים שלי, or lack thereof).