באמת שהגיע כבר הזמן

מדוד מדוד
אני בודקת אפשרות;
זה די נשמר בי
עוד משיעורי ספרות.
קצת התרגשתי
מפשטות ההיענות,
זה מין מצב כזה
גובל ברוח שטות.
אתה יודע שאני כל כך שמחה;
היום בבוקר מצאתי עבודה.

קצר בתקשורת?

להתקשר לחבר שלך בעבודה ולא לזהות את הקול שלו.

ולהבין מטון הדיבור שלו שהוא לא מזהה את שלך.

תמחור אופטי

לקנות משקפיים חדשים – 1,000 ש"ח.
לראות את העולם בצורה חדה יותר מאי פעם – 500 ש"ח.
לבקר באתר האינטרנט האלגנטי של היצרן – 0 ש"ח.
לגלות שהמסגרת שקניתי שייכת לליין הגברים החדש שלהם – Priceless.

בחנות החדשה של "הלו קיטי" בקניון גבעתיים

(שתי אמהות עם מספר בלתי מוגדר של ילדים מצווחים עומדות בחנות. אחת מהן בוחנת בעיון רב את מכשיר ה-iPhone שבידה תוך נדנוד עגלת התינוק שלפניה בהיסח הדעת)

ילדה א': אני רוצה את זה! (מניפה כוס חרסינה)

מוכרת: ילדה, זה מאוד שביר. בבקשה לא לגעת.

ילדה ב': אני רוצה את זה! (מניפה צלחת)

מוכרת: ילדות, בבקשה לא לגעת.

(הילדות ממשיכות לצווח ולגעת בכל המוצרים שעל המדף. לפתע נופלת קופסה, והמכסה ניתק ממקומו)

זרש (לכיוון האמהות): סליחה, הילדות שלכן שוברות פה דברים בחנות.

אמא: תתעסקי בעניינים שלך!

זרש: זה שהילדה שלך לא מחונכת זה לא הבעיה שלי. (מושיטה לאמא קונדום*)

* טוב, אז לא באמת עשיתי את זה, אם כי זה בער בעצמותיי. זבל כזה כדאי להשריש מהיסוד. מצד שני, אולי אני צריכה לסתום את הפה. שלא ידקרו אותי בטעות.