במכון האורתופדי

שתי זקנות לא מפסיקות לדבר. אחת מהן שולפת מתוך שקית פלאים נעל אחר נעל כדי לברר אם הן מתאימות למדרסים שלה. השפתיים שלה מצוירות מעבר לקווים הטבעיים, והיא נראית כמו שחקנית עבר עייפה, שלא יכולה להשלים עם אובדן נעוריה.

ועל הכיסא השני – ילדה עקומה.

זומבה? לא, זולה.

לעבור מסז' במכון כושר זה לא תענוג גדול. תמיד אני צריכה להידחק בין בחורות רזות בבגדי כושר אופנתיים לבין בחורים שריריים נטולי חולצה כדי להגיע לספא. ושם אני שוכבת על מיטת הטיפולים כמו לוויתן שנמשה מן הים כשהוא חצי מת, ותוהה מה חושב עליי המטפל תוך כדי שהוא מנענע את ירכיי, שמתנועעות גם ללא עזרה מיוחדת.

ובלי קשר: האם מישהו המציא מכשיר ביו-פידבק שיתריע בפניי (יצפצף, ינגן או יצרח) בכל פעם שאני מכווצת את הכתפיים בלי לשים לב? אם לא, שימציאו כבר.

Google Translate FTW

(בתוכנית הריאליטי "הרווק", אחת המתמודדות פונה לבראד, הרווק שחזר לתוכנית לאחר שבאחת העונות הקודמות לא בחר באף אחת מהנשים.)

"אני חייבת להגיד שאני חוששת. האם חזרת לתוכנית כדי לפדות את עצמך?"

ברור. כי אני צ'ק.