נשורת

בעקבות מפגש הפסגה, חידשתי את הקשר עם מישהי שהיתה חברתי הטובה ביותר בחטיבת הביניים. הקשר בינינו התרופף במהלך התיכון בעקבות ריב מטופש. היה ממש נחמד לשוחח איתה, ועוד יותר נחמד להיפגש. כמוני, גם היא השתנתה מאוד, בייחוד מבחינת המראה. שתינו צחקנו על כמה שאנחנו שונות היום ממה שהיינו אז, ואיך התגברנו על טראומות העבר. אבל אז היא סיפרה לי בגאווה לא מוסתרת שקיבלה החלטה מודעת ללבוש בגדים צמודים ונעלי עקב גבוהות ולנסות לא להשתמש בראש שלה to dumb herself down. כן, באמת. הבחורה החכמה הזו (בין החכמות שפגשתי) החליטה להיטפּש כדי להצליח. הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי שזה לא נקרא להתגבר – ובטח לא להתבגר. זה פשוט עצוב.

————————

מארגני כנס המחזור כתבו בדף האירוע בפייסבוק שהם התקשרו ל-144 כדי לחפש את מספרי הטלפון של ההורים של אלו שעקבותיהם לא נמצאו ברשת החברתית.

מיד ריחמתי על אותם מסכנים שלא פתחו פרופיל בפייסבוק בדיוק בגלל זה.

ממלכתי תמורת סירופ מכייח

סיוט כזה עולה על כל דמיון,
בוא ויחד נעצור את השעון.
זוהי הרגשה שאין בה הגיון,
זוהי הרגשה שתיגמר בבזיון.
אני לא יכולה לנשום,
גוש ליחה מחניק לי בגרון.
היום עוד יום אלרגיה – שיהיה האחרון.

פוסט אורח: קרם הגנה

בשעה טובה – ואחרי שכל האנשים האחרים שביקשתי מהם סירבו – אני מתחילה מסורת חדשה של פוסטים אורחים.

הפוסט הראשון הוא פרי עטו של Dr. Halfbaked. כן, ההוא.

היא: סליחה, יש לך במקרה קרם הגנה?
הוא: בטח! (מוציא ופותח)
היא: הי, מה אתה מורח אותי? (סטירה)

ערס: דוֹד, יש עליך קרם?
הוא: מצטער, אין לי. (סוגר ומכניס)
ערס: תגיד, מה אתה מורח אותי? (אגרוף)

משאלת לב חבויה

הלילה חלמתי שאני מנסה להתחיל עם קווין ספייסי ולשכנע אותו לשכב איתי.

אפילו בחלומות שלי אני לא מצליחה להשיג את הגבר.

גם אני וגם אני

פתחתי טוויטר. הנה. עקבו ותיהנו.

ואם עשיתי הכול כמו שצריך, קישור לפוסט הזה גם יישלח כטוויט ורוד וחמוד.

לפעמים המציאות באמת מוזרה יותר מכל דמיון (פוסט משותף עם "על הפנים")

בימים אלה מתהווה בפייסבוק קבוצה שנוצרה לצורך ארגון פגישת מחזור של בית הספר התיכון שבו למדתי. חברתי הוותיקה מימי בית הספר צירפה אותי לקבוצה הסגורה של בני כיתתי לשעבר. השמות והפרצופים העלו בי מיד שפע זכרונות מהעבר, כל אחד כואב יותר ממשנהו. ובאקט של מרד (נעורים?) נגד העליצות ששולטת שם, כתבתי את הפוסט הבא:

אני מסתכלת בתמונות ומחייכת לעצמי. אבל יחד עם תחושת הנוסטלגיה יש לי גם צביטה של עצב. שנות התיכון וחטיבת הביניים לא זכורות לי לטובה. הייתי ילדה ביישנית להחריד, ואף פעם לא הייתי חלק מה"מקובלים". אף פעם לא הייתי חלק מהקליקה של מלכות הכיתה. אני מזהה די הרבה שמות ופרצופים בקבוצה, אבל לא יכולה שלא לתהות כמה מכם זוכרים אותי, הילדה הרצינית שישבה בשקט בכיתה וניסתה להיות כמה שיותר בלתי נראית…

למרבה ההפתעה, קיבלתי תגובות חיובות. וגם כמה אנשים שאמרו שהם זוכרים את הילדה הרצינית שהייתי, למרות שהרצינות תמיד היתה ממני והלאה. הם אלה שתפסו אותי כרצינית; הם אלה שחשבו שאני מוזרה; הם אלה שלא הבינו מי אני ומה אני.

היום אני אדם אחר. אין בי טיפת ביישנות, ואני בטוחה בעצמי יותר מאי פעם. אבל אני עדיין לא חושבת שאשתתף בפגישת המחזור. את מה שרציתי – השגתי.

מפגשים מהסוג השלילי

אתמול פגשתי את אחד החברים הקודמים שלי. החלפנו כמה מילות נימוסין נבוכות והלכנו איש איש לדרכו.

לא יכולתי שלא להזדעזע מאיך שהוא נראה. הזמן עשה את שלו. וכשעמדתי מולו והסתכלתי לו בעיניים, לא הבנתי איך הרשיתי לעצמי להיות במערכת יחסים עם אדם כל כך מתוסבך, שניסה בכל כוחו להוריד את הביטחון העצמי שלי.

כשנפרדתי ממנו, לאחר חצי שנה של עליות ומורדות, הוא אמר לי שאף אחד לא יאהב אותי כמוהו – משפט טיפוסי של גבר אלים. מזל שלא האמנתי לו.