דכדוך Blah מינור

מה אני, אני רק בן אדם,
אני רק לא עובדת כמו כולם.
לא רואה עתיד, וגם לא תמיד
הכוונה נותנת אמונה.

יש לי פחד ויש לי תחושה
שהדרך תהיה לי קשה.
לא רואה עתיד, וגם לא תמיד
הכוונה נותנת אמונה.
לא רואה עתיד, וגם לא תמיד
הכוונה נותנת אמונה.

עוזיאל

באמצע רמת גן יש רחוב מיוחד,
שם אי אפשר אף פעם לנסוע לבד.
יש שם מבוך ארוך ארוך עם שלוש משאיות,
ורכבים שבאמצע הדרך עוצרים,
ושני אנשים שמעבירים מקררים.
בא לי לחתוך לעצמי ת'ורידים.

אירוע החודש של זרש: יוני 2013 (שניים במחיר אחד!)

והפעם: שתי תערוכות של מאיירים מוכשרים במיוחד, שמוכיחים שלאיור יש מקום של כבוד בסצינה האמנותית.

טמפרמנט, גלריה חנינא

אודה ואתוודה: הגעתי לתערוכה הזו בגלל שם אחד בלבד: ינון זינגר, מאייר מוכשר בטירוף, שאל סגנונו יוצא הדופן התוודעתי לפני מספר שנים, ויש לי מספר כרזות שלו. כשקראתי קצת יותר, גיליתי שהגלריה קיבצה מספר לא מבוטל של מאיירים ישראלים לתערוכה בנושא "טמפרמנט". מתוך תיאור התערוכה:

הטמפרמנט, מכלול הגורמים הביולוגיים והפסיכולוגיים של האדם, העסיק את האדם משחר ההיסטוריה. כבר ביוון העתיקה, היפוקרטס הניח את קיומו של איזון בין גוף לנפש, שהעדרו מסביר את מקורן של המחלות.
להיפוקרטס מיוחסת תיאורית ארבע הליחות, המחברת בין ארבעה ארכיטיפים של טמפרמנטים אנושיים, לבין מצבו הפיזי של אדם, עונות השנה וארבעת היסודות.
מאז יוון העתיקה התיאוריה עברה גילגולים רבים ואף השאירה את חותמה על תולדות האמנות. ארבעת הטמפרמנטים היו לאורך השנים תמה נפוצה בתחריטים של אמנים כאלברכט דירר, רמברנדט ורבים אחרים.
ארבעת הטמפרמנטים, הם הבסיס לתערוכה זו.

וכך, בין הסנגוויני למלנכולי, עם קמצוץ של כולרי ופלגמטי, יצרו המאיירים עבודות מרתקות במגוון טכניקות, הנעות על הקו הדק שבין "איור" (או אמנות פונקציונלית) לאמנות של ממש.

איפה? גלריה חנינא, י. ל. פרץ 31, תל אביב (לא לשכוח לרדת לקומה התחתונה!)
מתי? עד 5.7.13
למה? כי כמות כזו של כישרון במקום אחד לא ראיתי מזמן
כמה? חיני חינם

———————————————————-

הדר ראובן: עור שבלול, גלריה משרד

הדר ראובן, אחת מהמאיירות המוכשרות שמשתתפות בתערוכה טמפרמנט, מציגה בתערוכת היחיד שלה יצירות עדינות, המשלבות איור בעיפרון ובדיו עם קולאז'ים. הגוונים החומים והאפורים יוצרים תחושת בדידות וניכור של הדמויות ה"משתבללות" (מלשון שבלול), כפי שהאמנית מכנה אותן.

ראובן איירה מספר ספרי ילדים, כולל הספר משובב הלב חתולים למסירה, שאותו גם כתבה. בנוסף, היא יצרה את הרומן הגרפי המרשים אנדרומדה נרדמת.

איפה? גלריה המשרד, זמנהוף 6, תל אביב
מתי? עד 5.7.13
למה? בגלל הסגנון המיוחד של ראובן
כמה? חינם לחלוטין

זה היה היום שלי. שאלות?

להגיע ללשכת העבודה רק בשביל למסור אישור מחלה ולחכות שעה למתאמת ההשמה – מרתיח.

לשבת ליד בני נוער שלא שמעו על דיאודורנט – מבחיל.

לקבל צעקות מבן תשחורת שעקפתי אותו בתור, למרות ששמי רשום לפני שמו – מקומם.

לשבת מול המתאמת ולגלות שהאישור לא נמצא בתיק שלי, כי כנראה הוא עף החוצה – מתסכל.

לגלות אחרי שעה שהאישור כן היה בתיק, אבל שהוא הסתתר בתוך אחד הכיסים – Priceless.

סטנדרטים – אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם

כשהסדרה ER שודרה לראשונה בטלוויזיה, חשבתי שזו סדרה נוראית. מותחת, אבל נוראית. הם השתמשו במניפולציות הרגשיות הזולות ביותר כדי לפרוט על נימי הרגש של הצופה. שלא לדבר על כל הרופאים המצודדים. מאיזו סוכנות דוגמנות הם יצאו בדיוק?

ואז הגיעה האנטומיה של גריי, שלידה ER נראית כמו שייקספיר בפארק. מה לא היה שם? עלילות מופרכות, סקס בין כל המשתתפים בסדרה והשיא – דיונים בנושא סקס מעל ראשיהם של החולים המסכנים. לא הבנתי איך אני מרשה לעצמי לצפות בזבל כזה.

אבל אז הגיעה אמילי אוונס, שגורמת למרדית גריי וחבריה להיראות כמו דמויות במחזה של צ'כוב. למרות השחקנית הראשית (בתה של מריל סטריפ האחת והיחידה), או אולי בגללה, הסדרה הזו גורמת לי לנוע בחוסר נוחות על מושבי – לא בגלל הדרמה, אלא בגלל המבוכה.

מצחיק איך שהסטנדרטים שלנו משתנים בהתאם למצב.

ZERESH4U: לעוזי וייל

עוזי וייל, מלהטט האותיות,
אני חייבת להגיד שיצאת אידיוט.
"בואו לתמוך בסופר חסר כל!"
(שחתם על עסקה עם בומבה של מו"ל).

מיהרתי לתרום בשמחה סכום סמלי,
למרות ש"החמישייה" לא כוס התה שלי.
קיוויתי לקבל את הספר מהר,
כפי שדף הפרויקט מתאר.

חיכיתי, חיכיתי, ומי לא בא?
לא הספר, ולא הקב"ה.
התורמים ברינה – הם קצרו בדמעה
כשהבינו שהבדיחה עליהם היא היתה.

ואתה, מר וייל, האם ביקשת סליחה
אחרי שהתגלתה האמת המסריחה?
חס וחלילה! כולם אשמים,
חוץ ממך, הסופר התמים.

מרוב התחכמות, קצת שכחת לחשוב
שאם לא הובנת נכון על-ידי רוב,
האשמה לא נמצאת בהם, מן הסתם,
אלא בך, הרחוק מלהיות תם.

ולרדת על אלו שהביעו תלונה
מוביל אותך עוד צעד אל המלונה.
אז קח את הכסף שהרווחת בנחת
ודחוף אותו היכן שהשמש לא זורחת.

Knock Knock

Knock knock.
Who's there?
Banana.

Knock knock.
Who's there?
Banana.

Knock knock.
Who's there?
Banana.

Knock knock.
Who's there?
Orange.
Orange who?
Aren'tcha glad you're not watching Game of Thrones?
Sure am.

בחירות מוקדמות

לפגוש במקרה את אחד האקסים? מביך בקטנה.

לדבר איתו ברשמיות, כאילו אתם לא מכירים? מגרד בגב.

לראות תמונה של הבן שלו במסך של טלפון דור 1.1? כואב בעיניים.

להיזכר שאשכרה שכבת איתו פעם? מפוצץ את המוח.

כנראה שמניח רעפים נוצרי הפיל לי קרדום על הראש

במהלך שיחה על קולנוע, ניסיתי להיזכר בשמו של השחקן ההוא משנות ה-90. נו, כריסטיאן משהו. ואז עלה במוחי שהוא המקור לטעות התרגום הגרועה ביותר בעברית – מר"ן. ומכאן הדרך לתרגום הפוך היתה קצרה במיוחד.

"אני יודעת! Christian Roofer!"