רשומון

בסוף דצמבר 2009 שלחתי חבילה לחו"ל בדואר רשום. זו נראתה לי דרך מצוינת להבטיח שהיא לא תיעלם בדרך. כמה שאני תמימה.

מאחר שהחבילה לא הגיעה עדיין ליעדה הסופי, מילאתי ביום חמישי טופס ממוחשב באתר של חברת דואר ישראל. והוא אפילו פעל עם Firefox! אבל מהיכרותי רבת השנים עם שירות הדואר שלנו, החלטתי להתקשר אליהם כדי לנסות לברר גם בטלפון מה קרה לחבילה שלי.

מהמוקד הכללי הפנו אותי למספר טלפון של מוקד מיוחד המטפל בחבילות הנשלחות לחו"ל מאזור המרכז. במשך רבע שעה בערך נשמע צליל תפוס, עד שאחת הפקידות הואילה בטובה לענות לטלפון. מסתבר שהטופס הממוחשב שמילאתי הגיע אליהם, ואף נמצא בטיפול של פקידה אחרת, אז הועברתי אליה.

"אנחנו נודיע לך מה קורה עם החבילה אחרי שנשמע משהו", היא מסרה לי.

"אבל אתם פונים לחו"ל כדי לברר?", הקשיתי.

באותו רגע החלה הפקידה לדבר בקצב איטי במיוחד, כאילו שוחחה עם מישהי מוגבלת שכלית. "כ-ן. א-נ-ח-נ-ו  נ-ש-ל-ח  א-ל-י-י-ך  מ-כ-ת-ב  ש-ה-ע-נ-י-י-ן  נ-מ-צ-א  ב-ט-י-פ-ו-ל".

באמת תודה.

זרש בת שנה

כן, לפני 365 יום כמעט
התינוק שבתוכי מה זה בעט.
ובראשון ביולי (הו, כמה סמלי),
החלטתי לפתוח בלוג משלי.

אז מה היה לנו מאז עד היום?
ערפדים, תחתונים וגם בוס די איום.
באוטובוס היו אינספור נסיעות,
שחלקן חביבות וחלקן מזוויעות.

"הלו קיטי", קצת סקס ואחיין קטן,
והיה גם עניין לא נעים עם סרטן.
אלפי חבילות של "קליק כריות",
ודיאטה שרק מחכה להיות.

עצבים, צחקוקים והמון דמעות.
חלומות מוזרים שנמשכים שעות.
ילדים מגעילים והורים מחליאים.
זיהומים באוזניים שהולכים ובאים.

ומה אאחל לעצמי ליום השנה?
שיהיה לי רק טוב, ללא הבחנה.
ושמעיין הטירוף לא ייבש לעולם.
נעמתם לי מאוד, ותודה לכולם!

הלו, להתעורר שם!

אני מזכירה לכולם שיום ההולדת של הבלוג שלי יחול בעוד חודש בדיוק, 1.7.09.

למי שמעוניין – שלחו לי פוסטים אורחים. בבקשה. Please. ‏Pretty please.

Call for Submissions‏

בראשון ביולי אחגוג יום הולדת שנה לבלוג, ואני רוצה לפרסם פוסטים אורחים.

מי שמעוניין לתרום, נא שלחו לי את הפוסטים במייל: zeresh.rules [at] gmail.com. תאריך אחרון למשלוח: 28.6.09.

אני יודעת שזה עוד המון זמן, אבל תמיד הקדמתי את זמני.

המראה החדש של הבלוג: מאלף או מעלף?

אין לי מושג למה החלפתי את התבנית. וגם נעלמו לי כמה דברים בדרך (התגובות האחרונות, למשל).

האם להשאיר את התבנית החדשה, או שמא לחזור תיכף ומיד למראה הקודם (למרות פשטותו)?

הצביעו בהמוניכם.

ברכה לחג

הרמת כוסית, תלושים לחג;
וזרש אחת, שמחה עד הגג.
כי פסח מחר (ולא יום שישי)
וכל העבדים יוצאים לחופשי.

אחד מי יודע? הגידו לי חיש.
כמובן! ברגל שלי יש קריש.
נעבור מיד אל הבא בתור:
שני גרביים אלסטיים בלי חור.

אחד אלוהינו, אומרים חכמים,
אך אני מאלה שאוגרים לחמים;
קוראים הגדה עד "שולחן ערוך",
ומשם כל בקבוק יין ברוך.

נראה לי שיהיה בסדר בסוף,
או שאת הראש לתנור עוד אדחוף.
שיהיה לכולנו חג פסח נחמד,
ושלא יופיע קריש גם ביד.