עייפות זה לא תירוץ

זרש: יש לי בעיה בכרטיס הזיכרון של הטלפון הנייד.

א': באיזה גודל הכרטיס?

זרש (מחזיקה את האצבע במרחק קטן מהאגודל): כזה גודל.

נבוך

בשדות כה ירוקים

מוקדם יותר הערב נכנסתי לסניף של AM:PM תוך האזנה למוסיקה בנגן, והסרתי את האוזניות.

להפתעתי הרבה, השיר שהתנגן ברקע היה זהה לשיר שבו בחרתי כרינגטון בטלפון הנייד החדש שלי – "כלניות" של תיסלם. איזה צירוף מקרים מגניב, חשבתי לעצמי.

רק אחרי כמה דקות קלטתי שפספסתי שיחה מההורים.

לעזאזל עם הרינגטונים הפוליפוניים האלה.

אין הנחתום מעיד וכו’

זרש: שלום, אני רוצה לקבוע תור לתספורת היום.

הבחור בצד השני של הקו: אצל מי את מסתפרת?

זרש: זו פעם ראשונה שאני מגיעה אליכם אחרי שנים, אז אין לי ספר קבוע.

בחור: אני רושם אותך היום בערב לדודי.

זרש: אבל הוא לא מטורף מדי, נכון?

בחור: לא.

זרש: והוא טוב, כן?

בחור: כן.

זרש: יופי, תודה! עם מי דיברתי?

בחור: עם דודי.

טיפשה בים

שלחתי עכשיו מייל לאחד מקוראי הבלוג, מהכתובת האמיתית שלי.

וזה אחרי שאני יודעת איך לבחור כתובת למשלוח ב-Gmail בעיניים עצומות.

נבוך

תזכירי לי?

הלכתי לי לפני זמן מה למינימרקט כדי לקנות את הסלט היומי שלי. בתור לפניי עמד בחור שעובד איתי.

"הי", אמרתי. הבחור לא הגיב, אבל העובד מאחורי בר הסלטים דווקא כן.

"מה נשמע?", ניסיתי שוב. הבחור מהסלטים הבטיח לי שהכול טוב. עמיתי החליט באותו רגע לשים לב לקיומי.

"הוא עובד איתי", הסברתי למכופף הסלטים.

"חרש, מה שלומך?", שאל אותי בעליצות עמיתי, שהיה לדעתי תחת השפעת סמים קלים באותה עת. תיקנתי אותו בעדינות יתרה.

"אתה רואה עם איזה אנשים אני עובדת?", התלוננתי לסלטניק. "גם לא מזהים אותי וגם לא יודעים איך קוראים לי". 

WWWTMI‏

היום קרה לי משהו שלא קרה בעשרים השנים האחרונות.

שכחתי לשים תחתונית.