בזמן האחרון התחלתי לקלוט שאני שונאת אנשים. כלומר, זה לא שאין אנשים ספציפיים שאני מחבבת, או אפילו אוהבת, אבל אנשים באופן כללי עושים לי רע.

אני נתקלת כל יום בהמון דוגמאות של התנהגות בהמית. לפני כמה ימים, מישהו ירק עליי מחלון האוטובוס. ניסיתי לשכנע את עצמי שהמוחטה שלו לא היתה מכוונת אליי, ושזו היתה טעות מצערת, אבל ללא הצלחה. אני בטוחה שהוא התכוון להרשים את החברים שלו על-ידי כך שיראה להם שהוא יכול לפגוע באישה הזו שעברה עכשיו בחוץ.

אני לא יודעת אם הבעיה היא בחינוך, או שאנשים פשוט הפסיקו להתחשב אחד בשני. לפני כמה זמן צפיתי בתוכנית מרתקת בערוץ YES דוקו שדנה בדיוק בסוגיה הזו. קצת קשה לי לקבל את הגברות בבית הספר לנימוסין, שמתגעגעות לימים שבהם אנשים ידעו באיזה מזלג צריך לאכול את הסלט ולא הניחו אף פעם את המרפקים על השולחן. אבל אני בהחלט מסכימה עם Jean M. Twenge, שכתבה את הספר Generation Me: Why Today's Young Americans Are More Confident, Assertive, Entitled–and More Miserable Than Ever Before. המחברת מעלה תיאוריה מסקרנת: הצעירים של היום קיבלו חינוך שמעודד אותם בראש ובראשונה למימוש עצמי, על חשבון כל השאר, כולל אנשים אחרים. אתה יכול לעשות כל מה שתרצה, חוזרים ואומרים ההורים באוזני הילד, ושום דבר לא יכול לעצור אותך. אך מה לעשות שזה לא ממש נכון? שלא כל הילדים יכולים לעשות הכול? וכך גדל לו דור שלם של צעירים מתוסכלים, שמלאכת המימוש העצמי מקשה עליו מאוד. ויתרה מכך, עקב הדגש המוחלט על אינדיבידואליזם, המושג של "התחשבות" לא קיים באוצר המילים שלהם.

אל תטעו. אני לא טוענת שאנשים לא צריכים לממש את עצמם. אבל קיים קו דק מאוד בין הניסיון להעשרה עצמית לבין פריצה מהגבולות האישיים ודריכה גסה על גבולות של אחרים. ופה בדיוק נעוצה הבעיה. היום אני מסתכלת אחרת על הנערים החצופים שלא מפנים את מושבם באוטובוס לאדם זקן; הדבר פשוט לא עולה על דעתם. כנראה שאבא ואמא לא אמרו להם אף פעם שכך יאה לעשות. ולכן הם נראים לעיתים קרובות כל כך נטולי רגשות אשמה ו/או בושה.

בשבוע שעבר יצא לי לבקר בשני בתי מרקחת באותו יום שישי עמוס. וכמובן שנאלצתי לחכות בתור ארוך ואיטי בשניהם. ובעוד אני מחכה, כאשר הרגליים שלי מתחילות לרעוד מרוב עייפות, ניגש איש אחד לדלפק של התרופות ללא מרשם והגיש לרוקח קופסת תרופות. "אני מבקש את אלה", אמר. הרוקח הציץ בקופסה ומיד תיקן את הלקוח שמדובר בתרופות מרשם בלבד. והנה שלף האיש פיסת נייר והגיש אותה לרוקח. "אדוני", הסביר הרוקח. "אני לא יכול לעזור לך. אנא קח מספר והמתן בתור". האיש חטף את הקופסה מהדלפק. "ממש תודה", סינן מבין שיניו והסתלק משם בעצבים.
אני צפיתי במחזה הזה בעניין רב. היה ברור לי שאלמלא סירב הרוקח למלא את בקשת הלקוח, הייתי מתחילה לצרוח על שניהם במלוא הגרון. לא הבנתי איך יכולה להיות לאדם מבוגר חוצפה כזו – לנסות לעקוף תור של כעשרה אנשים בלי להניד עפעף. מה קורה פה, לעזאזל?

וזו רק דוגמה קטנה, כמובן. היריקה הזדונית שלה זכיתי היתה עלבון צורב הרבה יותר. כשאני נתקלת ביצורים כאלה, אני אומרת להם בסתר ליבי שהם פרסומת לקונדומים. ואני חוששת שיום אחד המילים האלה ייצאו לי מהפה, ואז אולי אזכה גם לנחת זרועם. או שאולי הם עד כדי כך טיפשים שהם אפילו לא יבינו את הבדיחה. אני באמת לא יודעת. חלקתי את מחשבותיי בנושא עם כמה מעמיתיי לעבודה, ותגובתם היתה זהה: "תשמחי שאת לא נוהגת". כנראה שבכביש זה אפילו יותר נורא.

אז מה יהיה? האם יש לנו עתיד? כל עוד בהמות ממשיכות להוליד בהמות, קשה לי להיות אופטימית. ולפעמים עולות לי מחשבות פשיסטיות לגמרי, על הגבלת ילודה, או לפחות על קביעה מי ראוי להיות הורה. אבל כמובן שזה לא ריאלי בכלל. אני רק יכולה להתנחם בעובדה שלפעמים אני נתקלת במעשים טובים שמשאירים אותי מופתעת עד אין קץ. כמו נהג המונית החביב, שהביא אותי לרחוב הרחוק במקצת ממחוז חפצי כדי לא לעשות סיבוב גדול, ועצר את המונה, אבל בגלל שלא הצליח למצוא מקום חנייה זמני, הביא אותי בדיוק לנקודה שביקשתי. מבלי להפעיל שוב את המונה. ובכך החזיר לי קצת מהאמון שלי בנהגי מוניות, שחשבתי שנעלם לגמרי.

אני יושבת פה ונאנחת. ותוהה אם יש משהו שאני עצמי יכולה לעשות. אבל חוץ מלשמש דוגמה אישית בהתנהגות שלי, אני לא מצליחה לחשוב על כלום.

* סארטר היה עדין. במילים שלי זה יהיה משהו בסגנון "אנשים הם חארות".