לפני זמן מה גיליתי את הסדרה ביקורת גבולות בערוץ "דיסקברי". איך לא שמעתי עליה קודם? זו הסדרה המושלמת לחוש הצדק המפותח שלי.
ניסית להיכנס לאוסטרליה עם סכינים ואולרים מוחבאים בתחתונים? נתפסת. הצהרת שאין לך אוכל, אבל המזוודה שלך מלאה בנתחי עוף ועשבי תיבול? אכלת אותה. שלחת בדואר תחריט עץ של נלסון מנדלה שבתוכו מוחבא מצבור הרואין? המשטרה בדרך אליך.
אני מוכנה לעשות מרתון צפייה בכל הפרקים של כל העונות. תענוג צרוף.
פיתה מרובעת.
מדוד מדוד
אני בודקת אפשרות;
זה די נשמר בי
עוד משיעורי ספרות.
קצת התרגשתי
מפשטות ההיענות,
זה מין מצב כזה
גובל ברוח שטות.
אתה יודע שאני כל כך שמחה;
היום בבוקר מצאתי עבודה.
אחרי שנואשתי כבר מלמצוא ספר טוב, פגשה היום חברתי היקרה ה' את מעצב השיער האגדי מאיר, שסגר במפתיע את מספרתו בגבעתיים לפני כשנה.
מסתבר שהאיש חזר בגדול, ובקרוב הוא יפתח מספרה חדשה ברמת גן.
החדשות הטובות של השנה, ללא ספק (מה שאומר הרבה לגבי החיים שלי, or lack thereof).
איזה כיף למצוא בסל הכביסה הגדוש גרביים בודדים שבני זוגם מחכים להם בסבלנות במגירה כבר חודשים.
אני רוצה לחזור לשנת 1976 כדי לראות את להקת "תמוז" מבצעת בהופעה את מה שיותר עמוק יותר כחול במשך כמעט עשר דקות א-לה-לד זפלין.
(כן, היום צפיתי בפעם הראשונה בסדרת המופת "סוף עונת התפוזים". בושה וכלימה.)
היום היה לי את העונג לבקר באירוע הפתיחה של יריד צבע טרי 4, ואני אומרת את זה ללא טיפת ציניות. הביתנים רחבי הידיים אפשרו לאנשים לצפות בעבודות האמנות המדהימות גם בלי להרגיש בתוך קופסת סרדינים, ובחממת האמנים העצמאיים זכינו להסברים מרתקים אודות האמנים השונים ועבודותיהם.
הכול התחיל ב-17:00. כן, הגעתי בדיוק בשעת הפתיחה. חנונית שכמותי. רציתי לקנות אחת מהגלויות הסודיות, וידעתי בדיוק מה מספרה (וגם מי צייר אותה).
לפני השער עמד קהל לא קטן של מקדימים כמוני. ובישראל כמו בישראל, השערים לא נפתחו בשעה הייעודה, וכולנו נותרנו בחוץ, רועדים מקור.
לידי עמדו אב ובתו הקטנה, וברקע נשמע פזמון השיר "חצבים פורחים". "אבא, מה זה?", שאלה הילדה. "משינה", ענה האב והחל לרקוד באופן מביך. לפחות גלגול העיניים עזר לי לשמור על חום הגוף.
אחרי שכבר נכנסנו לשטח היריד, רצתי לעבר אוסף הגלויות, אך מה רבה היתה הפתעתי לגלות שרבות מהן היו חסרות. מבירור עם האחראיות הסתבר שערב קודם לכן נערך במקום ערב פתיחה חגיגי עבור האמנים ובני משפחותיהם, כמו גם אספנים, אוצרים ושאר נובורישים שקונים אמנות לצורך השקעה. ובמקום לרכוש יצירות אמנות בעשרות אלפי שקלים – כפי שהם ודאי יכולים להרשות לעצמם – בחרו החצופים לקנות את הגלויות, שמחירן האחיד הוא 180 ש"ח לאחת, ומטרתן המוצהרת היא לספק לכל אדם מהיישוב את האפשרות לרכוש אמנות. אני מתכוונת לפנות למארגני היריד כדי למחות על ההליך הזה. עדכונים בהמשך.
אבל כעסי התפוגג ברגע שנכנסנו לחממת האמנים העצמאיים. כמה יצירתיות, ללא שמץ של פלצנות (כמעט). בייחוד הרשימו אותי ורד אהרונוביץ', שמציירת ומפסלת דמויות של ילדות כעוסות בפוזות בלתי אפשריות כמעט; לנה רבנקו, שיוצרת עבודות קטנות ועדינות על-גבי דפים שנלקחו מספרים; יריב גבע, שהפורטרטים שלו פשוט מהפנטים; שגית זלוף נמיר, שמצליחה לגרום אפילו לקוּבֶּה להיראות טוב; ואורי שפירא, שמצלם תגובות כימיות בין חומרים כאילו היו נופים מכוכבים רחוקים.
גם בביתנים של הגלריות הממוסדות היו עבודות מעניינות, אבל מדד הפלצנות הרקיע שחקים. כנראה שזה המחיר שצריך לשלם כשהופכים לאמן בגלריה (תרתי משמע).
וכדי להשלים את החוויה, גם אני עזבתי את היריד עם קצת צבע טרי. כשניסיתי לצאת מתא השירותים, גיליתי שאני נעולה בפנים. למזלי (או כך לפחות חשבתי באותו זמן), מחוץ לתא עמד אחד מהמאבטחים, והוא בעט בדלת פנימה כדי לפתוח אותה. היישר לעבר כף היד השמאלית שלי. ועכשיו האגודל שלי מתהדר בכתם אדמדם. או שמא סגלגל?
במהלך השנה שפר עליי מזלי וזכיתי במספר תחרויות שנערכו באתרים שונים. לאות תודה, ולכבוד השנה החדשה הבאה עלינו לטובה (טפו טפו), החלטתי לערוך Giveaway לקוראיי היקרים.
הפרס הוא שתי בובות Be@rbrick (סידרה 8) מאוסף הבובות הפרטי שלי, שגובהן שבעה ס"מ.
מימין - Flag; משמאל - Basic
כדי להשתתף, פשוט כתבו תגובה לפוסט זה עד יום רביעי, 5.1.2011, בשעה 23:59, וביום חמישי אגריל את שם הזוכה באופן אקראי.
קחו בחשבון שהזוכה יצטרך למסור לי את כתובתו כדי לקבל את הפרס.
בהצלחה!
שנה הלכה, שנה באה,
אני כפיי ארימה.
שנה טובה לך, אבא,
שנה טובה לך, אמא.
שנה טובה, שנה טובה!
שנה טובה לבלוג גיבור
אשר על המשמרת.
שנה טובה לך, זרש,
שתהיה לך בטן כמו קרש.
שנה טובה, שנה טובה!
שנה טובה לכל קוראיי
שעברו איתי ל-Wordpress.
נקווה שהיא לא תתחיל לפשל
ואותנו תדפרס.
שנה טובה, שנה טובה!
עדיין לא ברור מדוע המצבר התרוקן, אך קיים סיכוי קלוש שאכן השארתי את תא המטען פתוח. בכל מקרה, הייתי במוסך, והסתבר שהיה צורך להחליף את המצבר.
קשה לי לתאר עד כמה רווח לי. במקום לספר לאבא שלי בבושת פנים שהבת שלו לא השגיחה כמו שצריך על האוטו, אותה בת בדיוק התבררה כגיבורה שאיתרה תקלה חמורה בזמן ואף סייעה למנוע תאונות פוטנציאליות קשות (נגיד).
יצאתי סופר-זרש.
