הטיסה עברה בסדר. כלומר, היא לקחה לי איזה עשרים שנה מהחיים, אבל מה זה עשרים שנה מהחיים לעומת שופינג ואמנות בניו יורק?

הכול התחיל אחרי שהתפטרתי מהעבודה החדשה שלי. גם שם לא היה לי טוב. כנראה שמשהו עובר עליי בקטע הזה. אולי אני צריכה להחליף מקצוע או ללמוד משהו חדש. אבל כל זה לא חשוב כרגע.

היה מקום פנוי ביני לבין הגבר החרדי הנחמד, שביקש את עזרתי בהבנת טופס הכניסה האניגמטי, ובסוף גם הודה לי מקרב לב. בצד השני ישבה בחורה חמודה שחזרה הביתה מטיול לצעירים יהודים. ולמרות שגילה מחצית מגילי, ניהלנו שיחה ערה על עניינים שברומו של עולם, כמו טכנולוגיה, יהדות והסיבה שמישהו הולך ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה, למען השם.

החרדי חלץ נעליים והסיר את העניבה. 149.99, אמר הפתק בתוך הנעל. עור מזויף, מסתבר.

האוכל היה מגעיל, והחיוך המאולץ של הדיילות רק הדגיש את אווירת העייפות ששרתה במטוס. "לא תאמיני כמה תקלות היו היום", אמרה דיילת אחת לחברתה, ואני התפלאתי למה היא נותנת לנוסעת התמימה לשמוע אותה. שירות.

לפני הנחיתה, החליט המטוס לחוג באופן טקסי כמעט מעל שדה התעופה. בחיים לא נגיע. רק שלא ייכנס לי עוד קריש לרגל. אוף, מתי זה ייגמר?

בסוף זה נגמר.

בהסעה לעיר, הבחנתי בברכת הדרך בערבית שהיתה תלויה ליד הנהג, ומאותו רגע לא פציתי פה. רק חסר לי שהוא יוריד אותי ביעד בלי המזוודות. משט אחד, ואני אהיה בלי כל. דרכו של עולם?

האחיין הקטן חמוד להפליא, ואני מוכנה לסלוח לו שהוא לא זיהה את דודה זרש. אבל רק הפעם. שמעת אותי, ילד?

אחרי ארבע שעות שינה ודורבן מציק אחד, אני יושבת עכשיו וכותבת. במחשב מקינטוש משוכלל בלי אותיות בעברית. מזל שהידיים זוכרות.

2:41 בלילה, שעון ניו יורק.