צפיתי היום בפרק הבכורה של סדרת הטלוויזיה החדשה תשעה חודשים, "פרויקט טלוויזיוני ראשון מסוגו", כפי שהכריזה קריינית הרקע (כנראה שהם לא מחשיבים את הפרויקט באותו פורמט בדיוק של BBC משנת 2007).

עם כל חוסר הרצון שלי להביא ילדים לעולם, תוכניות כאלה מרתקות אותי. ללא קשר לתוצר הסופי, אני יכולה מאוד להזדהות עם הכמיהה למשהו שקשה להשיג, עם תחושת הכישלון שנובעת מכך ועם התקווה שהמצב ישתנה.

ואכן, חלק מהסיפורים קורעי לב ממש: זוג דתי שאיבדו שלושה עוברים (את האחרון בשלב מתקדם של ההריון), זוג מבוגר יחסית שמנסים להביא ילד כבר הרבה שנים ועוד.

אבל כמובן שיש גם את אלה שהסיפור שלהם לא מעורר בי כלל הזדהות. כדי להביא דווקא בת לעולם, אחת מהנשים מוכנה להיכנס למשטר דיאטה הזוי, שבמסגרתו אסור לה לצרוך תבלינים מכל סוג שהוא, ולכן היא מתלוננת שתיאלץ לבשל פעמיים (אולי בעלה העצלן יקום ויבשל לעצמו?). וכמובן שיש את ה-Wannabe סבתות.

אחת מהן הסבירה בצורה ברורה שהיא מחכה כבר לרגע שבו תהיה סבתא, ולכן לא הפסיקה להלחיץ את בתה וחתנה עד שקיבלה את משאלתה. בעיניי, אין דבר אנוכי מזה. את רוצה להיות סבתא? זב"שך. חכי עד שתתפוצצי. או עד שהבת שלך תחליט שהיא מעוניינת להיכנס להריון. הזכות שלך להיות סבתא לא גוברת על הזכות של בתך לעצור ולהחליט אם היא רוצה להיות אמא. כבר שמעתי בחורות שאמרו שהן לא ממש רוצות ילדים, אבל "נביא ילד אחד כדי שאמא שלי תהיה מרוצה". ברור לי לחלוטין שכל הלחץ הזה נובע מסיבה אחת בלבד: הנחת היסוד (המוטעית מיסודה) שכל אישה רוצה ילדים, וצריך רק לדחוק בה קצת כדי שתממש את ייעודה האמיתי.

וזה מוביל אותי לכותרת הפוסט. מדובר בציטוט של אחת ממשתתפות הסדרה. הייתי מתקנת אותה, אבל לא נראה לי שזה יעזור.