כנראה שבחיים לא אלמד איך לחתוך מנגו.
ארכיון פוסטים מהקטגוריה "קיטורים"
לעזאזל החמישי
יום רביעי, 1 בספטמבר, 2010לא מסופקת. בכלל בכלל לא.
יום שישי, 27 באוגוסט, 2010היום פתחתי בתאווה חבילת "קליק כריות", רק כדי לגלות שהם היו יבשים, לא טריים וממש לא טעימים. כמובן שזה לא מנע ממני לגמור את כל החבילה.
וגם טעמתי לראשונה את ה-M&M החדשים במילוי בייגלה(!) שהכרחתי את ההורים שלי להביא לי מחו"ל. לא משהו בכלל. איזו אכזבה.
אם רק היו ממשיכים לייצר את "קליק בייגלה", שהיה הטעם המועדף עליי, הודות לשילוב המנצח של מתוק ומלוח. לצערי, התברר שאני היחידה שחיבבה אותו. אוף.
22:34 זרש נכנסת לשירותים 22:37 זרש רוחצת ידיים
יום ראשון, 22 באוגוסט, 2010וכאילו שלפרסם את פרופיל Facebook שלי באתרים שונים לא היה מספיק, עכשיו החליטו המפתחים הגאונים של האח הגדול ליצור גם שירות מיקום, שמפרסם אוטומטית היכן אני נמצאת. כמובן שמיד ביטלתי את השירות, שמופעל, אגב, כברירת מחדל וגם מאפשר לכל החברים שלכם להודיע לעולם איפה אתם.
מעולם לא הבנתי אנשים שנרשמים בכוונה ובדיעה צלולה לאתרים כגון Foursquare, ששולחים לכל חבריהם את מיקומם המדויק בכל רגע נתון. למה לעזאזל חשוב לכם כל כך שכולם יידעו איפה אתם עכשיו? יש בזה כמות נכבדה של אקסהיביציוניזם, שלא לומר פתטיות.
ולמה אתם חושבים שזה מעניין אותי?
משקל, משקל שעל הקיר
יום שני, 16 באוגוסט, 2010קודם הם מתחילים ללכת, ואחר כך זה
יום ראשון, 15 באוגוסט, 2010כמה זמן אפשר לעצור את הנשימה?
יום שני, 26 ביולי, 2010ניו יורקרים אמיתיים לא עוצרים באדום
יום ראשון, 20 ביוני, 2010"זו פעם ראשונה שדובה נכנסת למכון הזה", מלמלה הפדיקוריסטית מתחת לשפמה. זאת אומרת, אני משערת שזה מה שהיא אמרה. לצערי, אני לא דוברת ספרדית. אבל אני בטוח אזכור להסיר שערות מהרגליים לפני הטיול הבא לחו"ל.
הייתי באירוע הקראת ספר מפרי עטה של סופרת צעירה ועוקצנית. היה נחמד ביותר.
הייתי בשדרה החמישית. היה פחות נחמד.
הייתי ב-MOMA ביום שבו הכניסה אליו היא בחינם. היה נורא ואיום. זה לא כל כך נעים לראות מוזיאון מלא.
אכלתי קאפקייקס בפעם הראשונה בחיי. ועוד איזה: פטל ושוקולד, עוגת תפוחים, חמאת בוטנים. חבל על הזמן ועל הקלוריות. אבל לא אכלתי דונאט, למרות תאוותי הרבה לסופגניה המחוררת. אחותי החליטה שהיא צריכה לשמש כמשטרת התזונה. אני שוקלת לקנות קופסה של שנים עשר ולטעום ממנה בסתר.
סנטרל פארק מקסים בעונה זו של השנה. אם הייתי גרה בניו יורק, בטוח הייתי מתחילה לעשות הליכות מדי יום (או לא).
בשווקי האמנויות אפשר למצוא דברים יפהפיים. וכולם שונאים את ראש העיר שלהם – מסתבר שבלומברג רע לאמנות.
הסרט החדש Shrek Forever After חמוד מאוד, למרות ש-17.50 דולר עושים חור בכיס.
הסוללות הנטענות שקניתי בארץ הוכיחו את עצמן, ופעלו שלושה ימים ברציפות. סחתיין.
עוד מעט חוזרים הביתה.
וזה אחרי שחפפתי את השיער, כמובן
יום רביעי, 10 במרץ, 2010מחוץ לאחד מבנייני המשרדים הסמוכים למקום העבודה שלי מתאגדת לה מדי בוקר חבורת אנשים, העומדים בחוץ ומעשנים בצוותא. קשה לי לחשוב על דבר מגעיל יותר מלהיכנס לענן עשן קולקטיבי שכזה מדי יום בדרכי למשרד, ולהגיע למחוז חפצי מסריחה ודומעת.
חבל שאי אפשר לאסור על עישון בכל המקומות הציבוריים; כלומר, גם מחוץ לדלת הבניין או בתחנת האוטובוס.
איכסה פיכסה.
זרש
יום שני, 21 בדצמבר, 2009הגיהנום הוא הזולת*
יום שישי, 23 באוקטובר, 2009בזמן האחרון התחלתי לקלוט שאני שונאת אנשים. כלומר, זה לא שאין אנשים ספציפיים שאני מחבבת, או אפילו אוהבת, אבל אנשים באופן כללי עושים לי רע.
אני נתקלת כל יום בהמון דוגמאות של התנהגות בהמית. לפני כמה ימים, מישהו ירק עליי מחלון האוטובוס. ניסיתי לשכנע את עצמי שהמוחטה שלו לא היתה מכוונת אליי, ושזו היתה טעות מצערת, אבל ללא הצלחה. אני בטוחה שהוא התכוון להרשים את החברים שלו על-ידי כך שיראה להם שהוא יכול לפגוע באישה הזו שעברה עכשיו בחוץ.
אני לא יודעת אם הבעיה היא בחינוך, או שאנשים פשוט הפסיקו להתחשב אחד בשני. לפני כמה זמן צפיתי בתוכנית מרתקת בערוץ YES דוקו שדנה בדיוק בסוגיה הזו. קצת קשה לי לקבל את הגברות בבית הספר לנימוסין, שמתגעגעות לימים שבהם אנשים ידעו באיזה מזלג צריך לאכול את הסלט ולא הניחו אף פעם את המרפקים על השולחן. אבל אני בהחלט מסכימה עם Jean M. Twenge, שכתבה את הספר Generation Me: Why Today's Young Americans Are More Confident, Assertive, Entitled–and More Miserable Than Ever Before. המחברת מעלה תיאוריה מסקרנת: הצעירים של היום קיבלו חינוך שמעודד אותם בראש ובראשונה למימוש עצמי, על חשבון כל השאר, כולל אנשים אחרים. אתה יכול לעשות כל מה שתרצה, חוזרים ואומרים ההורים באוזני הילד, ושום דבר לא יכול לעצור אותך. אך מה לעשות שזה לא ממש נכון? שלא כל הילדים יכולים לעשות הכול? וכך גדל לו דור שלם של צעירים מתוסכלים, שמלאכת המימוש העצמי מקשה עליו מאוד. ויתרה מכך, עקב הדגש המוחלט על אינדיבידואליזם, המושג של "התחשבות" לא קיים באוצר המילים שלהם.
אל תטעו. אני לא טוענת שאנשים לא צריכים לממש את עצמם. אבל קיים קו דק מאוד בין הניסיון להעשרה עצמית לבין פריצה מהגבולות האישיים ודריכה גסה על גבולות של אחרים. ופה בדיוק נעוצה הבעיה. היום אני מסתכלת אחרת על הנערים החצופים שלא מפנים את מושבם באוטובוס לאדם זקן; הדבר פשוט לא עולה על דעתם. כנראה שאבא ואמא לא אמרו להם אף פעם שכך יאה לעשות. ולכן הם נראים לעיתים קרובות כל כך נטולי רגשות אשמה ו/או בושה.
בשבוע שעבר יצא לי לבקר בשני בתי מרקחת באותו יום שישי עמוס. וכמובן שנאלצתי לחכות בתור ארוך ואיטי בשניהם. ובעוד אני מחכה, כאשר הרגליים שלי מתחילות לרעוד מרוב עייפות, ניגש איש אחד לדלפק של התרופות ללא מרשם והגיש לרוקח קופסת תרופות. "אני מבקש את אלה", אמר. הרוקח הציץ בקופסה ומיד תיקן את הלקוח שמדובר בתרופות מרשם בלבד. והנה שלף האיש פיסת נייר והגיש אותה לרוקח. "אדוני", הסביר הרוקח. "אני לא יכול לעזור לך. אנא קח מספר והמתן בתור". האיש חטף את הקופסה מהדלפק. "ממש תודה", סינן מבין שיניו והסתלק משם בעצבים.
אני צפיתי במחזה הזה בעניין רב. היה ברור לי שאלמלא סירב הרוקח למלא את בקשת הלקוח, הייתי מתחילה לצרוח על שניהם במלוא הגרון. לא הבנתי איך יכולה להיות לאדם מבוגר חוצפה כזו – לנסות לעקוף תור של כעשרה אנשים בלי להניד עפעף. מה קורה פה, לעזאזל?
וזו רק דוגמה קטנה, כמובן. היריקה הזדונית שלה זכיתי היתה עלבון צורב הרבה יותר. כשאני נתקלת ביצורים כאלה, אני אומרת להם בסתר ליבי שהם פרסומת לקונדומים. ואני חוששת שיום אחד המילים האלה ייצאו לי מהפה, ואז אולי אזכה גם לנחת זרועם. או שאולי הם עד כדי כך טיפשים שהם אפילו לא יבינו את הבדיחה. אני באמת לא יודעת. חלקתי את מחשבותיי בנושא עם כמה מעמיתיי לעבודה, ותגובתם היתה זהה: "תשמחי שאת לא נוהגת". כנראה שבכביש זה אפילו יותר נורא.
אז מה יהיה? האם יש לנו עתיד? כל עוד בהמות ממשיכות להוליד בהמות, קשה לי להיות אופטימית. ולפעמים עולות לי מחשבות פשיסטיות לגמרי, על הגבלת ילודה, או לפחות על קביעה מי ראוי להיות הורה. אבל כמובן שזה לא ריאלי בכלל. אני רק יכולה להתנחם בעובדה שלפעמים אני נתקלת במעשים טובים שמשאירים אותי מופתעת עד אין קץ. כמו נהג המונית החביב, שהביא אותי לרחוב הרחוק במקצת ממחוז חפצי כדי לא לעשות סיבוב גדול, ועצר את המונה, אבל בגלל שלא הצליח למצוא מקום חנייה זמני, הביא אותי בדיוק לנקודה שביקשתי. מבלי להפעיל שוב את המונה. ובכך החזיר לי קצת מהאמון שלי בנהגי מוניות, שחשבתי שנעלם לגמרי.
אני יושבת פה ונאנחת. ותוהה אם יש משהו שאני עצמי יכולה לעשות. אבל חוץ מלשמש דוגמה אישית בהתנהגות שלי, אני לא מצליחה לחשוב על כלום.
* סארטר היה עדין. במילים שלי זה יהיה משהו בסגנון "אנשים הם חארות".
